ילדי ישראל חוו בשנים האחרונות מציאות בלתי נתפסת - ממגפת הקורונה שכלאה אותם בבתים, דרך סבבי הלחימה, ועד מתקפת ה-7 באוקטובר שהותירה צלקות עמוקות בלב החברה הישראלית. רבים מהם איבדו חברים, משפחות, וחלקם אף חוו את האימה מקרוב, עדים למתקפה או לפגיעות ביישוביהם.
גם אלו שצפו באירועים הקשים מבעד למסך הסמארטפון, לא נותרו אדישים. תחושת הביטחון נסדקה, והילדים, שבמדינה אחרת אולי היו עוסקים במשחקים ובחלומות, התמודדו עם חרדות, דאגות ושאלות גדולות על מציאות חייהם. במרחבים המוגנים, בין אזעקה לאזעקה גם עם האיום המתגבר מתימן, התפוגגה מעט התמימות שעוד נשארה, והשאיפה לחיים רגילים הפכה למשימה מורכבת.
מערכת בריאות הנפש בישראל, ובפרט הפסיכיאטריה של ילדים ונוער, ניצבת בפני משבר עמוק המאיים על יכולתה לספק מענה הולם למטופלים. ד"ר נועה בן ארויה מילשטיין, פסיכיאטרית בכירה ומנהלת המערך לבריאות הנפש במרכז שניידר לרפואת ילדים, מספרת על האתגרים הרבים שמולם מתמודדים הצוותים הרפואיים, ומציעה דרכים להתמודדות עם המשבר.
"ב-2015, עם הרפורמה בבריאות הנפש, לפני כבר עשור, חשבו במערכת הבריאות שהעברת האחריות לקופות החולים יגיע הפתרון המושלם" מספרת ד"ר בן ארויה. "מהר מאוד התברר שכמות הפונים גבוהה בהרבה מהתוכנית, אין די רופאים, ובמרפאות שנפתחו בתוך הקופות לא הצליחו לעמוד בביקוש. מאז, כמות המטופלים רק הולכת וגדלה".
לדברי ד"ר בן ארויה, מגפת הקורונה והמלחמה האחרונה החריפה את המצב. "כבר בתחילת הקורונה הזהרתי באחד הראיונות: 'הקורונה תגמר והמגפה הבאה תהיה בפסיכיאטריה'. ואכן, ראינו עלייה חדה במקרי דיכאון, חרדה, אובססיות והפרעות אכילה בקרב ילדים ומתבגרים. ילדים שהם "נפגעי הקורונה" ממשיכים לפנות גם היום כיוון שחלק מהבעיות התפקודיות הופכות לבעיות פסיכיאטריות רק לאחר זמן. השנה במלחמה, כבר פגשנו משפחות שעברו טראומות בלתי נתפסות. ילדים רבים מדי שחוו אובדנים טראומתיים, חטיפות, פינויים, שינויים דרמטיים בסביבתם ונאלצים להתמודד עם מצבים רגשיים קשים. לדוגמה, ילדים שנאלצו לחיות חודשים במלונות, ללא מסגרת חינוכית יציבה, סובלים היום מירידה תפקודית משמעותית שמהר מאד תתורגם לבעיות פסיכיאטריות".
ד"ר בן ארויה מוסיפה כי הילדים חווים מגוון רחב של תסמינים, ביניהם דיכאון, חרדות, פוסט-טראומה, וכן התנהגויות אובדניות ופגיעות עצמיות. "גם ילדים שלא נפגעו ישירות במלחמה מציגים עלייה חדה בסימפטומים אלה". היא מציינת כי "יש ילדים שחוו את האירועים הקשים דרך המדיה או סיפורים של אחרים, עם "רק" אזעקות וטילים מעטים באזורם, וזה הספיק כדי להשפיע עליהם בצורה טראומטית. משפחות שחוו שכול, פינוי או טראומה מתמשכת מתקשות לתפקד באופן שגרתי, והילדים משלמים את המחיר".
המצב מחמיר באופן קבוע בשל מחסור חמור באנשי מקצוע: "המערכת הציבורית הרעבה שוחקת את הצוותים," היא אומרת. "אנשים טובים עוברים למגזר הפרטי, שם הם מתוגמלים טוב יותר. בסופו של דבר, המשכורות במגזר הציבורי במיוחד לפסיכולוגים ועובדים סוציאליים נמוכות ולעיתים מבישות ביחס להכשרה הנדרשת".
"צריך להקצות משאבים עם הסתכלות כוללת ומנהלת. צריך להתחיל לשקם את האזורים הנרחבים שנפגעו פיזית ונפשית. זה לא מספיק להוסיף תקציבים, חייבים לתכנן בצורה חכמה כדי לתת מענה אמיתי לכל אזור ואזור. המענה חייב להיות כזה שכולל תמיכה כלכלית בנפגעים, החזרה של הילדים והמתבגרים למסגרות איכותיות ומתן מענה נפשי מקצועי במהירות. בנוסף, אם לא נטפל בצוותים שלנו, הם לא יוכלו לטפל באוכלוסייה. צריך לדאוג למשכורות הוגנות ולתמיכה מקצועית. אם לא נשקיע בדור הזה עכשיו ובמיוחד באזורים שנפגעו, אנחנו אבודים" מסכמת ד"ר בן ארויה. "אנחנו חייבים להבין שזהו המשבר האמיתי של זמננו, ולטפל בו בכל הכוח".
מחקר של "מרכז גושן" והאיגוד לרפואת ילדים חושף עלייה מדאיגה במצוקה הרגשית של ילדים בישראל בעקבות המלחמה האחרונה. המחקר מצא כי כ-75.7% מההורים מדווחים על מצוקה רגשית בקרב לפחות אחד מילדיהם, כאשר 30% מההורים עצמם חווים תחושות דיכאון.
עוד מצא המחקר כי 52% מהילדים סובלים מחרדות ומתח מתמשך, 40% מהילדים דיווחו על בעיות שינה, 25% מההורים ציינו שילדיהם מפגינים ירידה בתפקוד הלימודי והחברתי ו-15% מהילדים פיתחו סימפטומים פיזיים הנובעים ממצוקה נפשית (כאבי ראש, בטן וכו').
מחלקת בריאות הנפש לילדים ונוער בבית החולים איכילוב ממשיכה לעמוד בחזית ההתמודדות עם השלכות המלחמה והאירועים הקשים של ה-7 באוקטובר. מאז אותו יום טראומטי, עשרות ילדים ומשפחותיהם, שפונו מהדרום ולאחר מכן גם מהצפון, טופלו במרכז שהוקם במהירות תחת השם "עוטף איכילוב ילדים".
פרופ' מיכאל זיו, פסיכולוג אחראי ילדים, במרפאה לבריאות הנפש לילדים ונוער בבית החולים איכילוב, מספר על תהליך הקמת המרכז ועל הפעילות האינטנסיבית שהתבצעה: "הקמנו מערך קליטה מהיר כדי לסייע לילדים ולמשפחותיהם ולהעניק טיפול מידי במטרה למנוע התפתחות של פוסט-טראומה ודיכאון".
הטיפול במרפאה החל מיד לאחר הפינוי, כשהילדים והוריהם שהו בבתי מלון באזור המרכז. "עשינו הערכה ראשונית כדי להבין מה הם חוו באירועים של ה-7 באוקטובר", מספר פרופ' זיו. "בדקנו אם יש להם סימפטומים של סטרס - חוסר שינה, עצבנות, דכדוך או חרדות. אם הילד הראה סימנים של חוסן, ניסינו להעצים את התחושות החיוביות ולבנות סביב זה את סיפור ההתמודדות. אצל ילדים אנחנו מתמקדים במשחק כאמצעי טיפול עיקרי, שמאפשר להם לבטא את עצמם. מתבגרים, לעומת זאת, נוטים יותר לשיחות ישירות",
לדבריו, חלק מהילדים הצליחו לחזור לשגרה מהר יותר, בעוד שאחרים ממשיכים בטיפול ארוך טווח. "ילדים עם קשיים רגשיים מוקדמים התקשו יותר להתאושש מהאירועים של ה-7 באוקטובר. לעומתם, ילדים חזקים יותר מבחינה נפשית הצליחו להתמודד טוב יותר ולחזור לשגרה יחסית מהר. אם ילד עדיין סובל מסימפטומים של חרדה או דיכאון, אנחנו ממשיכים בליווי צמוד עד לשיפור במצבו. לצערנו, לא כולם חוזרים לאיזון נפשי במהרה, במיוחד כשחלקם עדיין שוהים הרחק מביתם. אנחנו מטפלים בילדים בגילאי 3-18, כל אחד בהתאם לגילו וצרכיו. לא פעם אנחנו מזהים מצוקה אצל אחד ההורים ומפנים אותם לטיפול מתאים".
האתגר הגדול, לדבריו, הוא המחסור במטפלים במערכת הציבורית. "הרשימות שלנו מלאות, ולצערי אנחנו לא מצליחים לתת מענה לכל הילדים. יש מחסור עצום בפסיכולוגים, פסיכיאטרים ואנשי טיפול. אנשי טיפול רבים מעדיפים לעבוד במגזר הפרטי בשל פערי השכר המשמעותיים. קשה לגייס אנשים טובים כשאין לנו איך לתגמל אותם בצורה ראויה. הילדים שמקבלים טיפול במרפאה משתפרים בהדרגה. אך אני מודאג מאלו שלא מגיעים אלינו. יש שם בחוץ הרבה ילדים שזקוקים לעזרה ולא זוכים לה."
ד"ר גלעד בודנהיימר, ראש האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, ציין בוועדת הבריאות שניהל מ"מ יו"ר ועדת הבריאות, ח"כ ירון לוי כי לאחרונה כי כ-5% מהאוכלוסייה צורכים כיום תרופה כלשהי בתחום בריאות הנפש, כאשר בתחילת המלחמה נרשמה עלייה חדה של 8%, זאת על פי נתונים שנאספו על ידי קופות החולים והוצגו בוועדה.
לגבי אוכלוסיית הילדים והנוער עד גיל 18, אפשר לראות שבחודש הראשון של המלחמה הייתה ירידה בצריכת התרופות, אך לאחר מכן אנו רואים עלייה משמעותית של 10%, כאשר כעת אנו רואים כי יש התמתנות במצב לקראת סוף שנת 2024. "אנו כן רואים שיש התמתנות בעלייה בצריכת התרופות אצל ילדים. אני יכול להניח שבמקרה של ילדים, אם ילד לא ישן הרבה לילות נחכה קצת ולא נלך ישר למצב התרופתי וגם אם ניתן אותן, זה יהיה לזמן מוגבל כדי לא לפתח התמכרות".
רז ויגולצקי נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית סיפרה על הקושי של בני הנוער ועל הזיהוי. "מי יאבחן שאני בדיכאון שהטיפול לא מותאם אלינו בכלל. אני מרגישה שמפספסים אותנו. אנחנו לא נכנסים לסטטסטיקה. תסמיני דיכאון וחרדה הם שונים, זה מתבטא בצורה שונה. איך רופאי המשפחה יכולים לזהות אותנו? אתם יודעים כמה קשה להגיד שאנחנו צריכים עזרה ואז אנחנו צריכים לחכות שנה כדי לפגוש פסיכולוג, ומי שיש לו כסף או הוריו הולך לטיפולים פרטיים ומי שלא, לא. תחשבו גם עלינו".
המציאות המורכבת של ילדים ונוער בישראל ניכרת היטב בשטח, והשלכותיה של השנה האחרונה רק מחריפות את האתגרים. רותי מאירי, עוס"ית קלינית לטיפול בטראומה באל"י- האגודה להגנת הילד, מתארת מצב מדאיג שבו ילדים סופגים את הלחצים, ורק לאחר זמן הסימפטומים מתפרצים.
מאירי מסבירה כי חלק מהילדים מפתחים קשיים בלימודים, חווים חרדות, מתמודדים עם בעיות שינה והתקשרות יתר להוריהם. אחרים מציגים ירידה במוטיבציה, חוסר עניין במשחק או בפעילויות שהיו חלק משגרת יומם. הסימפטומים הללו, במידה ואינם מטופלים, עלולים להפוך לדפוס התנהגותי קבוע, אשר ישפיע על אופן התפתחותם העתידית.
לדבריה, ילדים שחיים בסביבה רווית מתח - אם בשל מעבר דירות בעקבות המצב הביטחוני, פינוי מהבית, או גיוס ממושך של אחד ההורים - חווים תחושת חוסר ודאות מתמשכת. "הם חיים בתחושה של חוסר יציבות משפיעים על הילד, גם אם ההורים עצמם מתקשים לראות את ההשלכות המיידיות", היא מדגישה.
מאירי מצביעה על סכנה אפשרית - ככל שהמציאות הביטחונית המתוחה נמשכת, ישנו חשש שהסימפטומים יהפכו לחלק מהשגרה. ילדים עלולים להפנים דפוסי חרדה ולהתקשות להיפרד מהוריהם או לחזור למסגרות חינוכיות בצורה נורמלית. למרות זאת, מאירי מביעה תקווה ומסבירה כי להורים יש תפקיד מרכזי בסיוע לילדיהם: "הדבר החשוב ביותר הוא לדבר עם הילדים, לתווך להם את הסיטואציה ולהעניק משמעות לחוויותיהם. מילים עוזרות לעבד חוויות ומאפשרות להתמודד עם תחושות של חרדה וחוסר ודאות. אנחנו חייבים ליצור עבורם סביבה שתעודד חוסן נפשי, מתוך אמונה שעם תקווה והכלה, הילדים יצליחו להתגבר על האתגרים וימשיכו לצמוח."