הכל התייקר ב-2024, זו כבר עובדה. לצד המלחמה על עתיד המדינה והבטחתה, המטרה הגדולה של רוב אזרחי המדינה היא פשוטה: לשרוד את החודש ולחיות תרתי משמע מיום ליום. דו"ח העוני האלטרטיבי שפורסם היום (שני) של ארגון "לתת" מצביע על תמונת מצב עגומה - ורבים גם לא רואים את האור בקצה המנהרה.
"פירות? רק עד 10 שקלים לקילו"
שירי (שם בדוי) מורה לאנגלית, היא אם חד-הורית לשלושה מאזור השפלה. בשיחה עם וואלה היא סיפרה על מאבק ההישרדות הכלכלי בישראל. "אני לא נכנסת לסופר כבר חודשים", אמרה. "אני עובדת 16 שנים כמורה לאנגלית, ועדיין המשכורת פשוט לא מספיקה. 4000 שקלים אני משלמת רק על שכירות דירה, וזה בלי לכלול הוצאות חשמל, מים, אוכל או חוגים לילדים. כל חודש אני נאלצת לבחור בין הצרכים הבסיסיים ביותר".
המשפחה מתגוררת כעת בשכירות באיזור השפלה, לאחר שברבות השנים נאלצה לעזוב את מרכז הארץ בגלל המחירים הגבוהים. "אנחנו הולכים ומדרימים", היא אמרה בכאב. "גם כאן אני עוברת דירות כל הזמן, מנסה למצוא משהו יותר זול. זה מצב שמפרק אותך נפשית, אבל אין ברירה. אני נשארת כאן בשביל הילדים שלי כדי שלא יעברו את הטלטלות שאני עוברת".
השנה האחרונה הייתה הקשה ביותר. עם מחירי מזון שממשיכים לטפס, והכנסות שלא משתנות, היא מקיימת אורח חיים המבוסס על קניות מינימליות. "אני לא קונה בשר אם אני לא חייבת. פירות? רק עד 10 שקלים לקילו. הילדים שלי כמעט לא מכירים חטיפים. אני הולכת לחנויות מפעל לקנות רק מה שהכרחי".
שירי גם מוכרת במערכת הרווחה, אבל מתקשה לקבל סיוע. "על כל שקל צריך להיאבק", אמרה. "הם מבקשים שוב ושוב תלושי שכר, הוכחות, מסמכים. כשאני מצליחה לקבל משהו, זה לעיתים רק לפני החגים והעמותות כמו לתת עוזרות, אבל זה טיפה בים. אני לא מקבלת שום סיוע בשכר הדירה כי על הנייר הרווחתי יותר מדי, כשפועל אני לא מצליחה לסגור את החודש".
מעבר להתמודדות הכלכלית, שירי (שם בדוי) מטפלת גם בשני הוריה, החולים במחלות קשות ונמצאים במצב סיעודי. "אני עושה סבב משמרות עם האחים שלי כדי לטפל בהם. זה מעייף נפשית ופיזית. אני חוזרת הביתה מאוחר, בקושי רואה את הילדים שלי, ועדיין צריכה לשמור על חיוך מול התלמידים בכיתה".
כששואלים אותה על העתיד, שירי עונה בכנות כואבת - אין נקודת אור. "כל שנה הופכת לקשה יותר", שיתפה. "אני כבר לא רואה איך אפשר לצאת מהמצב הזה. לדבריה, הגזירות הכלכליות החדשות רק יעמיקו את המצב. אם לא יחריגו אמהות יחידניות מכל התקנות החדשות - אנחנו אבודות. אין לנו שום אפשרות להתמודד. "אני לא מבקשת רחמים. אני מבקשת שאנשים יבינו: מעמד הביניים קורס. צריך להחריג אותנו, אמהות יחידניות, ולעזור לנו לשרוד".
"אין נקודת אור"
בירושלים, בין סמטאות ארמון הנציב, חיה ליאורה (שם בדוי), אם לארבעה ילדים, שנאבקת לשרוד במציאות בלתי אפשרית. עד לפני המלחמה, ליאורה הייתה הבעלים של קונדיטוריה ביתית בירושלים. המחירים הגואים והכאבים הפיזיים שנגרמו לה עקב תסמונת הפיברומיאלגיה הכריעו אותה. היא נאלצה לסגור את העסק, שהיה מקור הכנסה משמעותי עבורה.
"הייתי שם בשביל הלקוחות, אבל לא בשביל עצמי. הכאבים בידיים גרמו לכך שלא יכולתי לעמוד בהזמנות, ולפעמים בגלל יוקר המחייה זה הפך ללא רווחי", אמרה ליאורה. אחד מילדיה בן ה-17 מתמודד היום עם מחלת הסרטן לאחר שעבר טיפולים וניתוחים מורכבים, אחותו הקטנה מתמודדת עם אפילפסיה.
מחוץ לבית, המציאות הביטחונית המתוחה רק מוסיפה על הקושי, ומ-7 באוקטובר ליאורה מלווה בפחד ובחרדות. "אני לא יוצאת מהבית בלי גז מדמיע, פחד מוות", שיתפה. "הילדים מביאים לי קניות כי אני לא מסוגלת לצאת".. המצב הנפשי שלה קשה, והיא מתקשה לקבל טיפול בשל תורים ארוכים ומחסור בתקציבים. כיום, ליאורה מתקיימת על קצבאות מביטוח לאומי לה ולילדיה הנכים, אך זה רחוק מלהספיק. דמי השכירות עומדים על 3,900 ש"ח לחודש, והוצאות מחיה בסיסיות כמו תרופות, מזון וחימום הופכות לנטל כבד. "אני מתלבטת פעמיים אם להדליק מזגן או לא, ולרוב אנחנו יושבים בבית עם שמיכות שיש לנו ובדרך כלל אין, בקור הירושלמי".
ליאורה מספרת שהיא מנסה לקבל עזרה מעמותות, אך פעמים רבות היא נתקלה בקשיים ואכזבות. "עמותות רבות לא מתייחסות אם אתה לא חרדי בירושלים", הסבירה בכאב. "אנחנו רק רוצים לחיות בכבוד במדינה שלנו, אבל כל פעם מפילים עלינו עוד גזירות. אני לא רואה שום אור בקצה המנהרה".
שירי וליאורה (שמות בדויים) הנאבקות יום ביומו מול יוקר המחייה המשתולל, זועקות לעזרה למקבלי ההחלטות שיקלו על החיים בישראל-מהלחם ועד לפירות וירקות והכעס הגדול גם שלהן שבשנה הבאה כולנו הולכים לשלם הרבה יותר.