מה לא ראינו בימי חיינו. אימפריה נפלה, מנהיגים נרצחו, עמים מתקוממים, מהפיכות מדוכאות, עריצים נמלטים. חולה נפש מנהיג את העולם החופשי ומושחת מעוות עומד כבר דור שלם בראשה של ישראל.
האם יש פירוש לכל הדברים האלה? כשמסתכלים רק על הפיקסל שלנו זה מייאש. למה הסוּרים זוכים [אולי] לחירות ואנחנו עוד משועבדים, למה הימין הלאומני עדיין מרוסן בצרפת ואצלנו הוא כבר פּרוּע ופוֹרע, למה לגרמנים מותר ולנו אסור? למה ולמה ולמה. אבל הפיקסלים העולמיים אף פעם לא לבד. כל האירועים הגלובליים מצטרפים על פי רוב, לתמונה בעלת משמעות, בעלת הרבה משמעויות. ואלה - המשמעויות - עוקבות אחריך לכל מקום. כמו "אשליית המונה ליזה"; התחושה שהעיניים שבציור עוקבות אחריך כל הזמן במבטן.
ואגב מבטים עוקבים, הנה הצעה למבט עולמי מעודד. מסוף מלחמת העולם השנייה ועד לא מזמן, הרעיון של הדמוקרטיה הליברלית התפשט כמו גל. עוד ועוד חברות ומדינות אימצו רעיונות דמוקרטים וליברלים. מעמד האישה ההתחזק. החד מיניות קיבלה את מקומה בחברה. מיעוטים זכו למקלט והגנות, ובתי דין בינלאומיים עיצבו נורמות הומאניות ואוניברסליות חדשות. יותר אנשים בעולם חיו תחת חלקים מהמסכת הערכית של חירויות וזכויות. דיקטטורות נסוגו ואף נפלו.
לתוך המציאות הזו נולד במערב דור שלא ידע מלחמה או מחסור. שתוחלת החיים שלו עלתה בהתמדה (חוץ מארצות הברית של אמריקה שם היא יורדת, אבל זה סיפור עצוב אחר), הרעב בעולם בנסיגה, האוריינות עלתה, נשים יצאו מהבית, המלריה והאיידס גודרו, העוני פחת, גבולות נמחקות וזהויות אנושיות התערבבו לכלל פסיפס אנושי חסר תקדים. במרבית חלקי העולם החשובים לנו - ניצחנו.
כמו כל גל היסטורי מנצח גם זה נחלש לאיטו. מתרסק לאלפי רסיסים על חופי המציאות ונסוג חזרה. את מקומו תופס עכשיו גל אחר. בעיני רבים הגל החדש עכור מאד. מחולל כעסים ושנאות, עסוק בהסתה ובדלנות, מרומם שטחיות ומכחיש אמת סדרתי. אבל חובה להבין - באותה מידה ובאותן עוצמות היה הגל הליברלי עכור בעיני רבים אחרים. זה טיבעה של ההיסטוריה. פחות משהיא חוזרת על עצמה, היא נעה בתנועות של מטוטלת. פעם בצד הזה ופעם בצד ההפוך. ולעולם לא עוצרת, אפילו לא לרגע. עכשיו תורם. תורנו עוד יחזור וצריך להתכונן.
אין נוסחה מתמטית המגדירה או מדייקת את מנגנון החלפת הגלים ההיסטוריים. לפעמים רק כשהם חולפים מבינים שהם היו, או שהם כבר אינם. כך קשה היום לדמיין את ישראל אחרת מזו הנוכחית; אלימה, תוקפנית, אישיותה מפוצלת, מונהגת בידי כת מוזרה ומנהיג מתועב-נערץ. הם באמת מביכים, כמעט בכל קנה מידה. קומיים, טרגיים, ובכל זאת יש להם קהל ותומכים וממילא צריך להבין מה מניע אותם.
הרי החדשות הטובות ועיקרן תחילה. הם צורחים ומייללים ומנסים לנגוס בכל חלקה טובה כי הם הובסו. כמעט בכל מקום שיש בו התפרצות של פונדמנטליזם - דתי או לאומני - זאת תגובה ולא יוזמה. ניסיון לסגור את החלונות אחרי שהרוח כבר נשבה פנימה. הם הומופובים כי יש להם ילד הומו, הם פטריארכליים כי הבת שלהם פמיניסטית. הם שמרנים שמנסים לשחזר את הימים שלפני העת הזו. להחזיר את הנשים למטבח ולמיטה. לשקם את הגבריות הביתית ואת סמכות האב על פני זוגתו וילדיהם. רוצים מציאות של עליונות ופריווילגיות ולבטל את כל השטויות האלה של הפרוגרס והשוויון. טראמפ רוצה להשיב את אמריקה לגדולתה (כלומר לימי העליונות הלבנה, העבדות והאפליות וההפרדות), פוטין רוצה את רוסיה הקיסרית, ארדואן את האימפריה העות'מנית, ומפעילי נתניהו את בית המקדש הקודם. מנועים מלא - אחורה.
ואצלנו: הקרב הניטש היום הוא כבר מערכה על היום שאחרי נתניהו ובני ביתו. האם ביום ההוא מערכת ההפעלה של ישראל תמשוך עוד את המטוטלת אל הקצה השמרני המוחלט או שמא היא תשוב אל הצד השני. הרך, המתירני, המאפשר והמכיל. הרבה מזה תלוי במגמות העולמיות הגדולות. וחלק לא מבוטל הוא אחריות שלנו על עצמנו.
לצערי אנחנו נמצאים ברגע שבו היהדות - שלא מוכנה, לא מסוגלת ואולי גם לא רוצה להיות דת השילטון ותרבות הרוב - נצחה את הדמוקרטיה. ניצחה אבל לא הכריעה. כשהדמוקרטים הישראלים יחזרו משדות המלחמה וממחוזות הייאוש הם יכולים להציג חלופה מלאה ומלהיבה לכל החבילה העכשווית. הסדר עמוק ומשותף עם הקהילה הלאומית הפלסטינית, הסדרים מקיפים בתחומי הדת והמדינה ואיזונים חדשים בין היחיד לרבים במסגרתה של דמוקרטיה ליברלית השייכת לכל האזרחים. המאבק יהיה קשה וקשוח אבל ההכרעה חייבת להיות ברורה.
ואולי שווה להתחיל באתגר קטן. ממש זעיר. להחליף את נוסחת "היהודית ודמוקרטית" בנוסחת "דמוקרטית ויהודית". כי היהודית של ימינו לא מסוגלת לסבול את הרעיון הדמוקרטי ואילו הדמוקרטיה הליברלית מסוגלת לקבל ולהכיל כל מבע של יהדות. אפילו את זו של הנשגב שבמביכים שמחה, המעציב, רוטמן. ראש וראשון ליהדות השררה, הכוחנות והאווילות.