"אנחנו לא מתייאשים בכל מקרה, ולא מסכנים. נחזור לחניתה ולא נפחד לחזור לחניתה", הצהיר נדב קמינר, יו''ר ועד קיבוץ חניתה וחבר כיתת הכוננות, וסיפר על הדרך הארוכה לחזרה לשגרה בקיבוץ שבצפון: "אני רואה תופעה של אנשים שמתחילים לחזור הביתה כדי להבין מה הנזקים שיש להם בבית, ולהתחיל לתכנן את החזרה שלהם בעתיד. אי אפשר לחזור, לקיבוץ יש תשתיות הרוסות וחלק מהבתים שנפגעו. יש הרבה מה לשקם בקיבוץ לפני שיהיה אפשר לחזור, ואני עוד לא מדבר על המצב הביטחוני".
על המצב הביטחוני, בראות עיניו הוא הוסיף כי "המצב הביטחוני הוא לא אחלה, הוא רחוק מזה. צריך להיות הסכם, כי אחרי כל מלחמה יש הסכם. פה הגענו למקום שבו יכולנו לקבל הסכם מעולה. באנו מאוד חזקים עם המון כוח ויכולת לתקוף, וקיבלנו הסכם שהוא לא הסכם כניעה של חיזבאללה, סוג של שוויון".
לדבריו, "אפשר היה להתחיל ולדבר על אזור מפורז, אני לא מדבר על כיבוש ואזור ביטחון. בואו נלך על דברים מינימליים - אזור מפורז שנשלט באש. אנחנו שולטים, בטח ברכסים ששולטים על היישובים הישראליים, זה תנאי סף. אם צריך לשנות את קו הגבול, שנה את קו הגבול. למה אנחנו צריכים להתפשר ובהסכם עוד לדון על קו הגבול? אם כבר הייתי דן בו לטובתנו, אבל לא לטובתם".
קמינר סיפר כי הורים לילדים, הם אלה שמהססים לשוב לקיבוץ: "הילדים שלי עדיין בגילאי בית ספר, ועדיין יש חשש. יש חשש לאנשים, בעיקר כאלה עם ילדים שגרים איתם בקיבוץ. האם אומרים שהמצב הביטחוני עוד לא מאה. עוד שלוש שנים לצבא לא יהיה כסף לגייס מילואים ולא יהיה מספיק סדיר שיגן וכולם ויתארגן, על זה הם חוששים".
כחבר כיתת הכוננות בקיבוצו, גילה קמינר כי צה"ל החל להפיק את הלקחים ביחסו לכיתות הכוננות: "חלק מהדברים בוצעו כבר. החליפו נשקים, קסדות ואפודים. זה היה תהליך מבורך שהתחיל תוך כדי המלחמה. אני מאמין שיש הבנה לגבי ההמשך - מספיק ימי מילואים, הקצאות תחמושת שיגדלו, אני מדבר עם קצינים בכירים בצבא, ומבין שנפל האסימון ומבין שיקצו לכך תקנים".