מערכת החינוך נפתחה הבוקר (ראשון) מחדש בשורת יישובים בצפון בעקבות הקלה בהנחיות פיקוד העורף. תלמידים רבים שנאלצו להסתפק עד עתה בלימודים בזום או לסירוגין חזרו לכיתות, בתקווה לתחילתה של שגרה מחודשת. אחרים, ביישובים שנפגעו יותר, עדיין מחכים שגם תורם יגיע.
שלוש אימהות שפונו מבתיהן בצפון שיתפו בריאיון לוואלה בתחושות סביב הפסקת האש - ובחשש שתישבר במהרה מול הנזקים הנפשיים המתמשכים שנגרמים לילדים. עוד תיארו כיצד נראים הלימודים בצל המלחמה. זה סיפורן של אמונה מקריית שמונה, אפרת מקיבוץ אדמית ועינב ממושב יערה.
משפחת אמיר, על ששת ילדיה בני השנתיים עד 17, פונתה לכפר מסריק. "כל אחד מהילדים מפוזר במסגרת אחרת. חלק פועלות יותר וחלק פחות", אומרת האם אפרת. "לגדול שלי היו ימים ספורים השנה שהגיע לבית ספר, בשנת י"ב. עכשיו צריך לגשת לבגרויות ואנחנו לא יודעים איך יעשה את זה אחרי שנה בזום. הקטן לומד במקלט. המצב די עגום. לכל אחד יש את הבלאגן שלו", הוסיפה.
"שילבתי את הבנות שלי השנה בכיתות בבית ספר אחר. המועצה לחצה עליי להחזיר אותן למקורי, והתעקשתי שלא כדי שימשיכו ללמוד פרונטלי", היא מספרת, ומציגה את אילוצי הלמידה בשנה זו. "אחת הילדות לומדת במוזיאון לוחמי הגטאות, מוזיאון לזכר השואה. תלמידים בי"ב צריכים ללמוד בבית ספר יסודי על כיסאות קטנים של כיתה א'. הגן שלנו בקיבוץ משמש כיתת כוננות. הארגז חול הפך לזולה והלוח של מי בא לגן לרשימות מבצעיות".
לאחרונה הציג משרד החינוך תוכנית בת שלושה שלבים לחידוש הלימודים, במחשבה שתהיה חלק מרכזי בהחזרת התושבים. בשלב זה, לאפרת עדיין לא ברור מתי ואיך היא תתממש. "אני לא יודעת איך נחזור. בקיבוץ עובדים קשה על לחזור הביתה, והרכיבו צוותים כדי לחשוב איך לעשות את זה הכי טוב. אני יודעת שאחזור, אבל אין שקט בלב. זה יהיה לחזור כי צריך בית. לא מתוך תחושת הביטחון".
אמונה ממן יכולה להזדהות עם דבריה. היא ושלושת ילדיהם פונו תחילה לטבריה, ועברו לגור ברעננה, סמוך להוריו של בעלה. בנה הגדול עלה לכיתה א' בבית ספר בעיר. "מאוד קשה לחיות במרכז. אנחנו מאוד רוצים לחזור לצפון שלנו, לחברים, למה שמכירים. אבל במצב כמו היום אי-אפשר לחזור", היא אומרת בצער.
למפונים מקריית שמונה אמנם היו מוקדי פינוי משותפים, ובהם בתי ספר חלופיים, אך רק חלק מהתושבים בחרו להגיע אליהם. כבשאר היישובים המפונים, התלמידים התפזרו ברחבי הארץ. "כל אחד בשגרה אחרת, בבתי ספר אחרים, ולא קל להיפגש. בהתחלה שומרים על קשר אבל ככל שהזמן עובר קשה יותר", מספרת אמונה. "זה לא כמו בקריית שמונה שקובעים לבוא אחרי הגן והולכים לחוג ביחד. שנה וחודשיים הם לא נפגשו עם החברים". זו לא הייתה המורכבות היחידה. "בשנה שעברה הילדים שלי עברו חמש מסגרות חינוך. עד שהצלחתי לשכור דירה ולהכניס אותם לבתי ספר וגנים פה לקח המון זמן, כששמעו שאנחנו מפונים העלו את המחיר".
למרות זאת, היא לא מתכוונת לחזור כל כך מהר. "אין ביטחון, העיר גמורה. אף אחד לא מעדכן אותנו איך חוזרים ומתי. אנחנו צריכים לדעת לתווך לילדים שלנו מתי חוזרים, ולדעת שבטוח להם בשבילם ללכת לחבר או לגן משחקים. כרגע לא נראה שאוכפים יותר מדי את ההסכם שעשו. נוכל לחזור כשהם לא יהיו על הגדר, כשאצא לחצר ואראה את הצבא שלנו ולא אותם. כשלא אפחד שיעשו לנו 7 באוקטובר כמו שהיה בדרום. אנחנו מתוסכלים, חסרי אונים וחסרי תשובות. החוזה שלי בדירה יסתיים בחודש הבא. איך אדע אם להאריך אותו?".
עינב שושן נאלצה גם היא לעזוב את ביתה, ב-16 באוקטובר. בעלה נשאר לשרת במילואים בכיתת הכוננות של היישוב, ארבעה קילומטרים מהגבול עם לבנון. ממושב יערה, במשך 11 חודשים היא הייתה לבד באילת עם ארבעה בנים - בני 13, 11, שמונה וחמש, כשהם עוברים בין חמישה מלונות ודירות.
"היינו קבוצה קטנה מהאזור. לילדים לא הייתה חברה שם. לא הכירו אף אחד", היא נזכרת. "בשלושת החודשים הראשונים לא למדו בכלל. היה להם קשה, בתוספת העבודה שאבא שלהם לא איתם. הם גם נהנו מהחופשה, אין ספק, אבל היה חוסר שליטה מוחלט בשנה הזאת. הייתה לי התלבטות אם לחזור, נהריה מטווחת ושומעים פה הכול. הילדים שלי בחרדות, זה משפיע עליהם. מלקום בלילה בבכי וזיעה להתנהגות, אלימות, חוסר שקט והתמרדות. הילדים מאוד פחדו על אבא שלהם, כל חייל שנהרג שאלו 'גם אבא מת?'. כשאתה רואה בטלוויזיה מלחמה אתה חושב שיש בצפון חורבן".
עכשיו, לאחר הפסקת האש, המשפחה חזרה לביתה. "חזרתי רק בגלל הילדים, רציתי שיהיו שוב עם החברים. היו נפילות במושב אבל הנזקים נראים יותר בסדקים בקירות, במוצרי חשמל שהפסיקו לעבוד", היא אומרת. "היום הילדים חזרו למסגרות שלהם, בבתי הספר המקוריים שעברו לפעול ממקום אחר, מפוצלים בין כברי, עין המפרץ ועבדון. עד עכשיו הם למדו בזום, למדו במרכאות. יום כן יום לא. היום זה 1 בספטמבר שלנו, אחרי תקופה ארוכה שהם ישבו בבית. אני חושבת ש-90% מהחברים של הילדים כבר חזרו לצפון".
שושן נעה בין הרצון באופטימיות למציאות המקשה על כך. "אני מאמינה שזה יחזיק אולי שבועיים. עם כל הרצון הטוב, חיזבאללה כבר חזרו לכפרים וזה קרוב ליישובים פה. קשה לי להאמין שהשקט יישמר. ועם זאת, אני מאמינה בביבי. אני לא חושבת שהוא יושב עם קוקוס בתאילנד ומשתזף. אני מאמינה שיש לו תוכניות מגירה חשאיות להמשך הלחימה. קשה לי להאמין שהיה מחזיר אותנו לצפון אם לא היה אפשר".