יש באויר חלקיקים של תקווה. ההסכם השברירי להפסקת האש בלבנון אולי ייגרר גם לעזה ויביא לפידיון הגדול והמיוחל, אולי. ומשכך, מותר להרהר גם בהרחבה של הרעיון, מסוף הקטל אל הפיוס, ומשם אולי אפילו אל מחוזות יציבים יותר של הסכמים ושיתופי פעולה. את המילה שלום עוד מוקדם להעביר מתת המודע אל קדמת ההכרה, אבל גם זמנה יגיע. ברגע הזה בחרה הוצאת קו אדום להוציא לאור ספר השונה מכל מדף הספרים הישראלים של השנים האחרונות. לא ספר מלחמה אלא ספר סיכוי, לא חרבות שלופות אלא "כיתתו" חרבותם.
את הספר חיבורו שניים, חברי הטוב השגריר אלון ליאל והעיתונאי הנהדר יהודה ליטני זכרונו לברכה - מהראשונים שאזרו אומץ תקשורתי ואישי לסקר את הכיבוש בעיניים פקוחות והוגנות. יחד הם יצאו לשלושה מסעות: אל קפריסין השסועה בין הצפון התורכי מוסלמי לדרום היווני נוצרי ומלחמת הדת שבינהם, לאירלנד שנקרעה מאות שנים בין פרוטסטנטים לקתולים במאבק הפנים דתי שפילג את העולם הנוצרי ומשם לדרום אפריקה על שני צבעיה - השחור והלבן. הם ראיינו מאות אנשים, שוחחו על כל היבטי הסכסוכים, התסכולים, הכעסים, האובדים, הגעגועים, הנצחונות והתבוסות, ההשפלות, השבי ואשליות הניצחון, הפיוס וההשלמה.
הטור הזה איננו ביקורת ספרים ומשכך אין לי את האפשרות לספר כאן על ספר שלקח 15 שנה לכתוב אותו. איך השפה השתנתה והמציאויות, איך נשמע קולו של סופר שאיננו עוד ומה קרה בכל השנים האלה לשלושת הסכסוכים שכבר לא מדממים. זהו טור דעה ומשכך דעת-העל של הספר "וכיתתו" היא מוקד הדברים. ליאל וליטני נסעו אל המחוזות המוכרים להם. ליאל לקפריסין ודרום אפריקה בהם שירת כדיפלומט הבכיר של ישראל וליטני לאירלנד אהובתו. שאת שירתה ואת המיתוסים שלה אהב ותירגם. יש עוד סכסוכים בעולם, אבל מהספר עולה שדווקא שלשה אלה - הם מהמשמעותיים ביותר לסיכויי ישראל.
מארג היחסים בין ישראל לעצמה ובינה לבין הסביבה הפלסטינית המיידית מורכב מכל היסודות של הסכסוכים הנ"ל. כל השלשה האלה רלוונטים לנו. אנחנו בסכסוך דתי, במאבקים תוך דתיים ומשמרי המורשת של המירע הקולוניאליסטי.
- קפריסין היא חלק ממאבק דתי ותרבותי עצום מימדים בין ההמיספרה הנוצרית לעולם המוסלמי, באירלנד מדובר על שפיכות דמים שמקורה במאבקים בתוך הדת הנוצרית עצמה ואילו בדרום אפריקה בה הממד הדתי פחות משמעותי, מתמודדים עם פירות הבאושים של הקולוניאליזם הלבן, המתנשא והנצלן.
- מלחמת אוקטובר, מלחמת תקומת נתניהו, היא גם מלחמת הדת המלאה הראשונה שלנו. ממשלת ישראל מונעת בדלקים של אנרגיות דתיות, החמאס והחיזבאללה הם ארגונים דתיים והבייס של טראמפ בארה"ב הוא בראש ובראשונה פונדמטליסט נוצרי הזוי ומוקצן. בתוך החברה היהודית בישראל נטושה מלחמה קרה בין הדת למדינה, בין הרב לריבון ובין הדמוקרטיה לתיאוקרטיה. והיא נושאת בחובה פוטנציאל הרס וחורבן קטלניים.
- ומעל לכל אלה: ישראל בתודעתה היא חלק מהמערב הלבן ובהתנהגותה היא כובש מיישב ומנשל. די להקשיב לתגובה האוטומטית של ראשי הימין אחרי כל אירוע או פיגוע "ליישב, ליישב, ליישב", או בעברית מעשית לנשל, לגרש, לעשוק ולהשלים את הנאכבה של 48'. כדי להבין את היסוד הקולניאליסטי בנפש הישראלית. ומכיוון שהם, האירים, הקפריסאים והדרום אפריקאים - עלו כל אחד בדרכו על דרכי הפיוס וההבנה, גם לנו יש סיכוי, כך לפחות על פי ליטני וליאל.
הנה למשל מסלול אחד אפשרי ברוחם:
הוותיקן והפדרציה הלותרנית העולמית פרסמו הצהרה משותפת לרגל יום השנה ה-500 לרפורמציה הפרוטסטנטית, אוקטובר 1517, שבה התנצלו על מלחמות הדת העקובות מדם שפרצו בעולם הנוצרי, מאז אותו רגע מכונן שהוביל ד"ר מרתין לותר: "אנו מבקשים סליחה על הכישלונות שלנו ועל הדרך שבה הנוצרים פצעו את גופו של האל ופגעו זה בזה לפני 500 שנה".
האם זה מוגזם לחשוב על מציאות שבה המנהיגות הדתית; יהודית, מוסלמית ונוצרית תכריז יחדיו על סליחה גדולה, על כשלונותיה לעצור את שפיכות הדמים בשם הצווים הדתיים המעוותים? יסודות כאלה של סובלנות הרי קיימים בכל שלש הדתות הגדולות. יש להם תקדימים הסטוריים ויש בהם צורך חיוני וקיומי לעתידם ורווחתם של מיליונים. נכון, תמיד ישארו מיואשים וקנאים. השאלה הפתוחה היא האם הם אלה שיעצבו את חיי כולם. ברור מה יהיה אם הקנאים ימשיכו - דם ואש ותמרות עשן. ואם החלופה האנושית סוף סוף תרוצץ את הגוגלגלות העבות והאטומות - הנה הדרך על פי ליאל וליטני. נקודת היציאה לדרך הארוכה היא ההבנה בין הירדן לים לכל אדם יש את הזכות לאותן זכויות ויש את הזכות לאותו בטחון אישי וקהילתי.
ואחריה תבא תובנה עמוקה יותר. שישראל כבר איננה חלק מהמערב, התרחקנו משם מאד. בהמון ממבני היסוד שלנו אנחנו דומים מאד לקהילות הלבנט. במרכזיות הדת והשבט, בסולידריות הקולקטיבית לפני הפרט וחירותו, במבנה המשטר ומקומה של הדת בחיי המדינה. ומשכך השתלבות במרחב יכולה לעשות בלא ההתנשאות המערבית הרעילה. וכן, גם בתוך החברה היהודית קרב הרגע שבו תבשיל ההכרה שבין הפרדה בין דת למדינה לבין מלחמת אחים דתית, עדיפה ההפרדה על פני החורבן. בחברה וקהילה הרואות עצמן כחלק מהמרחב ולא אוייבות מרות שלו ושל אנשיו, שאהבת האדם היא יסוד דתי משותף אפשר יהיה לשבש מעט את המוטו של המשורר האירי הדגול שיימוס היני שהיה מקור השראה גדול לספר: "למרות שהיתה זו ארץ הפילוג הייתה זו גם אדמת הקהילה". שם סיפרו: "הפסקת אש".