סרטה התיעודי המצוין "תיקי ביבי" של הבמאית אלכסיס בלום (2024) הוא שיעור מאלף על הקשר הסימביוטי הידוע שבין כוח, כבוד וכסף. צופה זר שאינו בקיא בפוליטיקה ישראלית ילמד ממנו על מגבלות הטבע האנושי ואלו הצופה הישראלי, ייראה את רה"מ נתניהו כפי שלא ראה עד היום, כגיבור טרגי. לא במקרה בחרה בלום, לזהות את גיבור סרטה כ'ביבי', כפי שמעיד שם הסרט, ולא בשמו הרשמי המקובל,
שכן המצלמה המתעדת אינה מתערבת, אלא מאפשרת לצופה להיות ה"זבוב על הקיר", באמצעותו נחשפים פני האיש המסתתר מאחורי הפרסונה.
מקטעי ההקלטות אותן בחרה להציג, אשר נפרשות על פני סרט של כמעט שעתיים, משתמע שביבי הוא בן דמותו של מקבת' השייקספירי. שליט תאב שררה, מיוסר וחרדתי, רעייתו היא ליידי מקבת' השאפתנית, חסרת העכבות והמעצורים, ואזרחי ישראל הם קורבן הטעויות בשיקול הדעת שלו, אשר נתונים בידיו המזיעות כבני ערובה.
בלום שומרת על כבודו של גיבור סרטה. מצד אחד, ניכר שהיא נפעמת מאישיותו הכריזמטית, אבל מצד שני, היא נחושה להציב מולו מראה מלוטשת ממנה משתקפות בחירותיו, הפוליטיות שהפכו לאישיות והאישיות שהפכו לפוליטיות, והשלכותיהן. בהתאם, המרואיינים בסרט מעידים כולם שמדובר באדם רהוט, מבריק, אסטרטג ממולח בעל ידע היסטורי יוצא דופן וזיכרון פנומנלי. ובמקביל, מוצג ניגודם הגמור בשכחה הגורפת שאפפה אותו במהלך כל החקירות נגדו ("לא זוכר").
המצלמה מלווה את נתניהו אשר, בעידודה הנמרץ של רעייתו, הלך והשתנה עם השנים. אדם מוכשר מאד, עשה חיל והיה בתחילה מקור לגאווה לאומית, אלא שהוא התאהב בשררה ובמנעמיה. ההישגים תורגמו לכוח שהפך לשיכרון כוח שסחרר את ראשו עד שהיטשטשו אצלו כליל הגבולות שבין הפרטי לבין הציבורי, ובין המותר לבין האסור בתכלית. וככל שכוחו עלה, כך גם הלכה והתרחבה עדת חסידיו, עד אשר הוא עצמו האמין, כדברי שיר ההלל, שהוא "ביבי מלך ישראל" ואין שני לו. למעט בנו יאיר, אשר כפי שנטען בעדויות, האב מוצא אותו נושא את התכונות הנדרשות לרשת אותו.
אנשי אמונו הולכים ומתמעטים והחרדות מנחות את צעדיו. כל מי שלא משתף פעולה, מזוהה מייד כאויב, כבוגד וכסכנה קיומית. לאחר רצח המלך דנקן, מקבת המבוהל מהר לחסל את בנקו, יד ימינו, על שום שרוחו עשויה לבלי חת: "גבורתו תנחה לעשות מתוך בטחה. בלתו אין איש מישותו אפחד" (ח' 57-55, תרגום אפרים ברוידא). נתניהו, אשר מבקש להתחמק מלתת דין על מעשיו, מהר גם הוא להרחיק מעליו לא דיחוי את שר הבטחון יואב גלנט ועתה, גם פועל נמרצות להרחיק מעליו את שומרת הסף, היועמ"שית.
כמו בטרגדיה השייקספירית, מוזכרת בסרט האשמה המופנית כלפי העזר כנגדו. קצרה היריעה מלפרט את מה שכבר ידוע לכל, ובלום משכילה לא להסיט את המבט אליה אלא להתמקד בעיקר, בנתניהו. וכך, מיישרת קו עם הגישה הרווחת שלמרות המשקל הרב שיש לרעייתו על התנהגותו ועל החלטותיו, הרי שהאחריות לתוצאות מוטלת כולה עליו. הוא נבחר הציבור והציפיה ממנו הייתה (ועודנה) שיפעיל שיקול דעת בהחלטותיו על חיי האומה ולא ייכנע ללחצים, מחוץ או מבית.
הצפייה בסרט הותירה אותי עצובה מאד. שכן בסיכומו של דבר, הסרט מוכיח שבחירת השותפים לקואליציית הימין-המשיחי שהקים לא נבעה משיקולים עניינים, אלא נתפסת בעיני רבים כניסיון התחמקות בכל מחיר מהעמדה לדין. נגזר גורלנו לשלם בסבל ובכאב את מחירה של אותה טרגדיה שעדיין בעיצומה. ואולי, אני מהרהרת לעצמי, ניתן לשער כיצד הטרגדיה הנוכחית תסתיים. שהרי על פי אותה סימטריה, מחאת קפלן, ממנה נתניהו כל כך יירא ומרבה לגנות, אינה אלא התגשמות הנבואה אשר חזתה למלך שיובס כאשר יער בירנם יצעד לעבר דונסינן, ויעלה עליו. כך רה"מ, מביט באימה ורואה כיצד ים המחאה הגדול עולה וגואה, מתקרב לחומות טירתו המבוצרת וסוגר עליו.
הכותבת היא חוקרת חברה ותרבות, הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת בר אילן