אם ראש הממשלה בנימין נתניהו היה ראש האופוזיציה, הוא היה מזמן אמש (שלישי) את העיתונאים להצהרה בהולה בתגובה להכרזה על הפסקת האש עם לבנון, שבה היה מתריע: "זה איננו הסכם היסטורי אלא כניעה היסטורית" - כמו שעשה ב-2022, כשממשלת בנט-לפיד חתמה על הסכם הגבול הימי עם לבנון. או שהיה עולה היום לדוכן במליאה מישיר עיניו בחומרה ואומר: "תפקידנו הציבורי הוא לומר את האמת. יהיה עוד סיבוב", כמו שעשה ב-2006, כשממשלת אולמרט החליטה לסיים את מלחמת לבנון השנייה. אם נתניהו היה ראש אופוזיציה ב-2024, הוא והשופרות שלו בערוץ 14 היו עכשיו משחירים את ראש הממשלה כפחדן, רופס וחלש.
אבל נתניהו הוא עכשיו ראש הממשלה, שנמצא באופסייד מול דעת הקהל, במיוחד בבייס שלו, שלא מרוצה מההסדרה בלבנון, ומול תושבי הצפון, שלא מרגישים בטוחים לחזור לבתיהם וחוששים משובה של מדיניות ההכלה. לפי סקר חדשות 13 אמש, כ-60% מהציבור חושבים שישראל לא ניצחה את חיזבאללה. לפי סקר ערוץ 14 שלשום, 88% ממצביעי הקואליציה מתנגדים להפסקת אש בלבנון בשלב הנוכחי. הסקרים מציבים את נתניהו בעמדת נחיתות חריגה, כמפסיד הגדול - והיחיד - מההסכם מבחינה פוליטית, וזו הזדמנות לכל יריביו לעשות את מה שהוא היה עושה להם אם הוא היה באופוזיציה והם היו חותמים על ההסכם כראשי ממשלה.
באופוזיציה, בחו"ל, ובממשלה - כל מי שמזהה את הסנטימנט הימני שמסתייג מהפסקת האש עם לבנון עושה בימים אלה סיבוב וחגיגה על נתניהו: נפתלי בנט, אביגדור ליברמן, בני גנץ, איתמר בן גביר, כל אחד בדרכו וסגנונו, יצאו נגד ההסכם והכריזו עליו כ"כניעה לטרור"/"כשלון מוחלט"/"טעות חמורה" - שום דבר שנתניהו לא היה אומר עליהם לו היה במקומם. בן גביר התחיל כבר ביום שני בבוקר בקמפיין נגד ההסכם המסתמן, אבל ללא איום, אפילו לא מרומז, בהפלת הממשלה, שלא כמו בסרטונים המאיימים שצילם בשנה האחרונה בכל פעם שנפוצו דיווחים על התקדמות במו"מ לשחרור חטופים. גם בנט, גנץ וליברמן מצייצים ומבקרים כבר כמה ימים את החורים בהסכם - נתניהו מותקף מבפנים ומבחוץ. חלק מהביקורת היא עניינית ומהדהדת את הזעם והחשש האותנטי של ראשי הרשויות בצפון, וחלקה ניסיון פוליטי-פופוליסטי לקרוץ לבייס המאוכזב של נתניהו ולנגן על חולשותיו כמר אי-ביטחון.
דווקא ראש האופוזיציה יאיר לפיד, בניגוד לנוהג שהשריש נתניהו בשנותיו בתפקיד, הביע תמיכה עניינית בהסדרה בלבנון, אבל מנסה לשבש את הניסיונות למכור אותה כניצחון עם תזכורת למחדל ולאסון המתמשך של 101 חטופים בשבי חמאס בעזה. בהצהרה ששיגר אמש לאולפנים, בדיוק בדקה שנתניהו סיים את ההצהרה המוקלטת שלו, הוא תקף אותו בחריפות על שנה שלמה של הפקרות, חורבן וחוסר ביטחון בצפון והזכיר שהדבר הכי דחוף עכשיו, ובכלל, הוא השבת החטופים - ובזה הוא כושל.
ההסכם עם לבנון מעמיד את נתניהו בפני ביקורת מכל פינה: בימין כועסים עליו שהוא סיים את המלחמה, במרכז-שמאל כועסים שהוא לא החזיר את החטופים קודם. ואלה רק מתווספים לנקודת ההתחלה, שבה רוב גורף בציבור חושב שהוא צריך ללכת הביתה על 7 באוקטובר, וחלקים גדולים ממנו בכלל לא מאמינים שהוא מקבל החלטות לפי טובת המדינה. עליהם, יש להודות, נתניהו ויתר כבר מזמן, כך שהאתגר המרכזי שלו הוא שיווק ההסכם לבייס ולתומכיו; לכן, השופרות בערוץ 14 צוידו מראש במסרים בעד ההסכם, שצפוי לקבל חיזוק בימים הקרובים על ידי שרי ליכוד נאמנים שיצטרפו למסע ההסברה. בסוף, כמו הפסקת האש עצמה, המבחן של נתניהו יהיה בשטח - אם אכן יהיה שקט וכיצד ישראל תגיב כפי שהתחייב על כל הפרה של חיזבאללה.