שורדות שבי ומשפחות חטופים כינסו היום (ראשון) מסיבת עיתונאים ויצאו בהצהרה, בציון שנה לעסקה. הן דרשו באופן מיידי לקיים עסקה להשבת כל החטופים בפעימה אחת - החיים לשיקום, והנרצחים והחללים לקבורה ראויה בארצם. "היום, תחלוף שנה שלמה מאז יצאה העסקה, הראשונה והאחרונה, לפועל. באותם הימים עם שלם החסיר פעימה מול מראה החטופים חוצים לשטח ישראל ומתחבקים עם בני משפחותיהם. שנה עברה מאז 101 החטופים שעדיין מוחזקים בשבי היו בטוחים שהם הבאים להשתחרר, ושום עסקה לא יצאה לפועל", נאמר.
"רז הקודמת, של לפני שבעה באוקטובר, בחיים לא הייתה מאמינה שתשב פה באירוע שניקרא מסיבת עיתונאים, אבל הינה מכורח הנסיבות אני פה, מנסה להמציא את עצמי כל פעם מחדש, מה כבר לא אמרתי, מה עוד אפשר לחדש, ומה עוד אפשר לעשות כדי להחזיר את אוהד בעלי וכל החטופים הביתה", סיפרה שורדת השבי, ששוחררה בעסקה. "לפני 415 ימים חטפו אותי מהבית שלי בפיג'מה. את אוהד בעלי חטפו בבוקסר וחולצה. את התמונה שלו מאותו בוקר ארור כולכם בוודאי זוכרים".
"ביום שישי הקרוב, 29 לנובמבר, תמלא שנה לחזרתי משבי החמאס, שנה לחירות שלי, שנה שאני מנסה לשקם את עצמי ולא באמת מצליחה כי אוהד אישי היקר עדיין מוחזק במנהרות החמאס בעזה, ביום שחזרתי הייתה בי שמחה גדולה כשפגשתי את הבנות שלי, במהלך כל התקופה בשבי העסיקו אותי מחשבות מה עלה בגורלן", המשיכה רז. "התחבקנו ובכינו כמו שלא בכינו מעולם. גיליתי עד כמה הבנות האהובות שלי גיבורות שנלחמו להחזיר אותי לכאן. אותי ואת אבא שלהן. אני לא מאמינה שעברה שנה ואוהד עדיין שם. המחשבות עליו לא נותנות לי מנוח, אם רק היו מצליחים להבין מה זה להיות בתת תנאים במנהרות מוקפים במחבלים 54 ימים - אין סיכוי שהיו נותנים לחטופים להישאר שם 415 ימים".
"הבנות ואני עושות כל מה שאנחנו יכולות כדי להחזיר את אוהד ואת כל החטופים, אבל בסוף - זה בידיים של ראש הממשלה. את מה שאני יודעת, אני יודעת מהחדשות בדיוק כמו כולם. אף אחד לא טורח לעדכן אותנו. הלב שלי, כמו של רבים אחרים, החסיר פעימה יחד עם הפרסומים של דובר חמאס אתמול. בכל פעם זה מפיל אותי מחדש".
בן עמי המשיכה במסר נוקב: "אני לא מתיימרת להיות פוליטיקאית, אני בסה''כ אישה ואמא שרוצה את בעלה ואב בנותיה בחזרה בבית. אז חיפשתי בגוגל את ההגדרה ל'ניצחון המוחלט' והבנתי שהביטוי הזה, 'ניצחון מוחלט', שמציגים לנו כחיסול היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס במקביל לשחרור החטופים שלנו, הוא בסה''כ מילים גדולות. לא צריך להיות גאון כדי להבין שזה לא הולך ביחד, הרי החטופים נמצאים בידי החמאס וכבר ראינו שלחץ צבאי הורג אותם ולא מביא לשחרורם. מעטים המקרים בהם זה צלח ולכן הדרך היחידה להחזיר את החטופים היא בהסכם".
"אז די. כל הגורמים אומרים שבשלו התנאים לעסקה. נגמרו התירוצים. זה הזמן להחזיר את כל החטופים וכמה שיותר מהר, כי את החורף במנהרות אין לדעת מי ישרוד. ולך אוהדי אהובי, תהיה חזק וסליחה, סליחה שאתה עדיין שם. עם שלם מחכה לשובך. אני מחכה לחיבוק שלך, הבנות מחכות לחיבוק שלך וביחד נתחיל להשתקם, אמן", בן עמי סיכמה.
"שלום, אני גבריאלה ליימברג ושוחררתי בעסקה אחרי 53 ימים בשבי החמאס. המקום הזה, מול התקשורת, זה לא המקום הטבעי שלי, זה לא מקום הנוחות שלי אבל אני כאן כי הכל כבר נאמר ועכשיו חייבים מעשים. אין להם זמן, אין לנו זמן", אמרה ליימברג שנחטפה יחד עם בתה מאיה. "במשך 53 ימים דבר אחד החזיק אותי, הידיעה שאנחנו, עם ישראל, אנחנו העם היהודי, מקדשים את החיים, אנחנו לא משאירים אף אחד מאחור. זה ההבדל הגדול ביננו לבין כל עם אחר, זה ההבדל הגדול בינינו לבין כל מדינה אחרת".
"במשך 53 ימים ידעתי שהמשפחה שלי נלחמת להחזיר אותי ואת מיאה וכל שאר החטופים, ידעתי שמחובתי לשרוד כי הם עושים כל שביכולתם כדי להחזיר אותנו. עלינו להמשיך את המאבק כדי שכולם יחזרו", הוסיפה ליימברג. "בשבי ניהלתי שיחות בדמיוני שחיזקו אותי, בניתי דיאלוג עם יקירי, רקמתי תסריטים כדי לשמור על אופטימיות ודמיינתי את היום שאחרי, חשבתי על החזרה. קשה לי להאמין שנותרה בקרב החטופים עוד תקווה והם יכולים לדמיין את חזרתם".
גבריאלה המשיכה: "שבי זה גיהנום, כל רגע החיים עלולים להסתיים, אף אחד לא יכול להתכונן לתנאים כאלו, זה סבל ממושך והאור היחידי זה התקווה. אני מקווה שהיא עוד קיימת אצלם וזה תלוי בנו. את לואיס ואת פרננדו הותרנו מאחור בידיעה שהם יחזרו מספר ימים בודדים אחרינו. בלב קרוע הם נותרו בידי האויב, אך סברנו, אחותי קלרה, המשפחה ואני שזה יארך ימים בודדים עד שנראה אותם בבית ונתאחד. חלפו יותר משבעים ימים עד שהם חולצו במבצע".
"לפני שנה אני יחד עם עוד 104 חטופים חזרנו הביתה בעסקה. 105 חטופים חיים, יותר ממה שניתן להחזיר בכל מבצע חילוץ. פעימה אחת חייבת להחזיר את כולם, 101 חטופות וחטופים. זה אפשרי. הלב שלי כבד, הלב של כואב ולכן אני כאן. אני לא מסכנה, אני שרדתי, חזרתי וזכיתי לקבל את כל משפחתי חזרה וזה מה שאני רוצה ודורשת שיקרה עבור כל משפחות החטופים ושגם הם יזכו לחיבוק. אני אמשיך לעשות את כל המאמצים, אני מבקשת ודורשת מכל עם ישראל האזרחים ומאלו העומדים בראשה שיפעלו באותו האופן. אנחנו כעם צריכים את הפעימה הזו", סיכמה גבריאלה.
שורדת השבי דניאל אלוני סיפרה: "חודשיים בקירוב לקח לממשלת ישראל לסגור עסקה במקרה שלי ושל עוד 80 חטופים ישראלים. למה לוקח מעל שנה להגיע לעסקה נוספת שתשחרר אותם מהגיהנום? כיצד עוד נוכל לשכנע את העוסקים בבהילות ובדחיפות הנדרשת?", היא הוסיפה. "למרות שאולי מבחוץ זה נראה אחרת, אנחנו עדיין לא יצאנו מהמנהרות. תחושת המחנק, הלחות הנוראית, הצחנה, התחושות האלו עדיין אופפת אותנו", תיארה אלוני את הסיטואציה הבלתי נתפסת. "הידיים שחטפו אותנו, הידיים שנגעו בנו כשירדנו למנהרה, המבטים החודרים, המאיימים, עדיין משתקים אותנו מפחד. מחר הוא יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, את היום נציין כאשר במחשכים, במנהרות של עזה עדיין מוחזקות נשים. נשים שעוד לא החלו לחיות את החיים, נשים אשר לא הספיקו לחיות ולצערנו ביניהן גם מספר נשים אשר לעולם לא יספיקו. כל אישה וכל גבר צריכים לתהות ולחשוש מה עובר על הנשים שם כל יום וכל לילה. פוגעים בהן גופנית, מינית, ונפשית ורומסים את זהותן וכבודן בכל יום מחדש."
מישל אילוז, אביו של גיא אילוז שנרצח בשבי החמאס אמר כי "415 ימים שאני נקוב ומחולל כמו בני בכורי גיא כאשר נורה שתי יריות סתמיות לפני שנשבה, 415 ימים שאין לי קבר לפרוק את יגוני ולדבר עם בני אהובי. עושה רושם שמקבלי ההחלטות בישראל לא מבינים את הבהילות, ואת העובדה שציר הזמן קריטי בכל הקשור להחזיר את החטופים. החיים לשיקום והחללים לקבורה".
"די לשמוע את הצהרת דובר חמאס אבו עוביידה מליל אמש על מות חטופה נוספת, על מנת להבין את המצוקה שלנו המשפחות, לצערי אני מכיר יודע ומצולק אישית מסוג הצהרות אלו, שכן קיבלתי מאותו אבו עוביידה הצהרה דומה. ואתם לא מבינים מה זה גורם לי, זה מחזיר אותי לאותם ימים נוראים של לילות ללא שינה וחוסר וודאות נוראי , באם אכן מדובר בלוחמה פסיכולוגית?! או אכן חלילה אמת?! אני ומשפחות רבות מצויים במעין פצע פתוח מדמם שאינו מגליד, והצהרה כזו גורמת לכולנו לחרדות", סיכם אילוז.
יפעת זיילר, בת דודתה של שירי ביבס עלתה וסיפרה בכאב כי "לפני שנה ישבנו ערב ערב וצפינו בחדשות. ישבנו וחיכינו לצלצול הטלפון שיבשר לנו שמחר הם חוזרים. ראינו את החיבוקים של השבים, את המפגשים קורעי הלב, את המשפחות שמתאחדות מחדש והלב שלנו גאה משמחה ונצבט מקנאה, גם אנחנו חיכינו להתאחד עם אהובינו. שירי, כפיר ואריאל היו צריכים לחזור באותה עסקה, בפעימה הבאה. מה היה קורה אם היינו מחכים עוד יום אחד? רק עוד פעימה אחת".
"שירי והילדים היו כבר בבית ואולי היו לנו התשובות לשאלות והחרדות המלוות אותנו כבר יותר משנה. אנחנו שומעים הרבה שאומרים לנו - הם כבר בטוח מתים שם. אמירה כזאת אמורה להיות הקלה? כאילו זה לא רק מגדיל את המחדל, את גרירת הרגליים, חוסר לקיחת היוזמה והכי גרוע טירפוד עסקאות שהיו יכולות להחזיר אותם. כל יום בו אין שוב אין וודאות לגבי מצבם - מבחינתנו הם בחיים, בקושי שורדים, מופקרים בכל יום מחדש למותם. בכל יום הם עלולים למות, כולם. כל החטופים. ואולי יום האתמול היה כבר מאוחר מידי למישהו מהם?"