שנה אחרי העסקה הראשונה, מרבית החטופים ששוחררו מנסים להשתקם. לזכור ולהיאבק עבור אלה שנותרו מאחור, אך גם לעבוד על חזרה לחיים שהיו מחוץ לשבי. לנה טרופנוב מסרבת לעשות זאת. היא נשארת במלון בו שוכנה לא מחפשת דירה, דוחה בדיקות רפואיות ועדיין לא פקדה את הקבר של בעלה ויטלי שנרצח בשבת השחורה. כל עוד בנה סשה לא חוזר - גם היא לא.
"יש הרבה דברים שאני רוצה לעשות אחרי שיחזור", היא משתפת. "כשקיבלו אותי בשיבא ב-1 בדצמבר לא חשבו שאני אתקע פה שנה במלון. אבל אני לא יכולה להמשיך בחיים כשהוא לא פה. כשהילד היחיד שלי שבוי בעזה, איך אמשיך? אני לא רוצה לעבוד על השיקום שלי ולא מעניין אותי. שיחזור בריא ושלם, אימא תסתדר".
בינתיים, היא מקדישה את כל זמנה להשבתו. מעבר לכך אין הרבה, במכוון. חוץ מפעמיים בשבוע בהן היא מגיעה להאכיל חתולים בקיבוץ, בניר עוז. "אני נמצאת בכל השנה האחרונה בהרבה פגישות. מגיעה לספר את הסיפור שלי, בתקווה שזה ישנה משהו אצל אנשים", היא מספרת.
לאחרונה הג'יהאד האסלאמי הפיץ שני סרטונים של סשה באותו שבוע. את הראשון אישרה לפרסם, את השני בחרה שלא. בסרטון הוא נשמע מספר על החוסר במזון, סבון ושמפו, על הגעגועים למשפחתו והתקווה שיילחמו למען חזרתו.
"מהסרטון אני מבינה שהתנאים שלו לא טובים. שאין היגיינה וחשמל", אומרת לנה. "ברור לי כאחת שהצטלמה בסרטון כזה שאומרים לחטופים מה להגיד", היא מציינת, אך מדגישה: "זה לא סותר את זה שהמסרים נכונים. ברור מאיך שהוא נראה שחסרים שם מוצרי היגיינה".
כאחת שהייתה שם, בעזה, 54 ימים, במנהרה ובדירה, היא מכירה מקרוב את שעובר עליו. היא כלל לא שמעה מה עלה בגורלו באותה תקופה. "זה היה הדבר שלי היה הכי קשה, לא לדעת על המשפחה שלי. בכלל לא ידעתי שהם שם. את ספיר פגשתי אחרי שבועיים והיא סיפרה שהדבר האחרון שראתה הוא שסשה בורח. לא ידעתי על אימא או ויטלי. שום דבר טכני לא התקרב לזה. היו ימים בלי חשמל ומים, בלי אוכל, הכול היה. לחות במנהרות. חוסר חמצן. ובכל זאת", היא מבהירה.
"החזרה שלי הייתה מאוד קשה, אז קיבלתי את הבשורה הקשה שבני חטוף ובעלי נרצח", היא משחזרת. "לרוב האנשים היה מאוד משמח לחזור מהשבי. לי היה הפוך. באיזשהו מקום הייתי מעדיפה להישאר שם ולא לדעת מה קרה למשפחה שלי".
סשה נמצא בשבי כבר פי 8 מהתקופה בה הוחזקו אמו, סבתו אירנה ובת זוגו ספיר כהן. לנה מבינה את הסכנה האורבת בזמן החולף. שישה מהחטופים שהיו לצדה בשבי - אלכס דנציג, חיים פרי, יורם מצגר, נדב פופלוול, אברהם מונדר ויגב בוכשטב - לא חזרו בחיים.
"אפשר להחזיר את הבנים שלנו הביתה רק בעסקה", היא מדגישה. "אני חושבת שהרוב לא מבינים את זה, או לא הבינו עד לאחרונה. מי שהיה שם ידע עוד קודם. אנחנו יודעים איך זה בנוי, איך שמרו עלינו, איך המנהרות בנויות, איזה אמצעי זהירות יש להם. במבצע צבאי אי-אפשר לשחרר חטופים חיים ממנהרות. עד עכשיו שחררו רק שישה-שבעה אנשים".
לכן, היא אומרת, "אני לא הייתי רוצה שיצאו למבצע להציל את הבן שלי. אני מעדיפה שיהיה שם עוד כמה זמן משינסו לחלץ אותו וחס וחלילה יקרה משהו. אמרתי את זה לדרגים צבאיים שפגשתי. והם השיבו שלא לוקחים בחשבון את רצון המשפחה, שהם מסתכלים רק על ההזדמנות הצבאית. אני רוצה שהילד שלי יחזור אליי בריא ושלם. במהרה זו כבר המשאלה השנייה".
"כשהייתי בשבי הייתי בטוחה שעושים הכול כדי להוציא אותנו בכל מחיר. כשיצאתי וראיתי שיש דיבור על מחיר, הבנתי שהייתי מאוד נאיבית", היא אומרת בכאב. "עצוב מאוד שאיבדנו את הערכים שלנו, חלקנו לפחות. אומרים שיש מחיר לחיים של הבן שלי ומתווכחים, 'אולי זה יקר מדי'. המחיר לא בשמיים. זה לא שדורשים שנפנה את ישראל, ניתן להם את ירושלים ונלך לגלות. המחיר בר השגה".
"שמעתי אמירות כאלה גם מאנשים בממשלה. אבל דיברתי עם ראש הממשלה והוא הסתכל לי בעיניים ואמר שיעשה הכול בשביל להחזיר את הבן שלי. אני מאמינה לו, מאוד רוצה להאמין לו. עניתי לו 'תעשה'. אני יודעת שהוא לא עושה הכול בכל מחיר. הבן שלו שנה מעל סשה. הוא יכול להבין אותי", היא מספרת.
"בהתחלה חשבתי שזה ייקח חודש מקסימום. לא יותר משנה. אז ברור שעכשיו אני במקום יותר פסימי. אבל אני מקווה מאוד שעכשיו בשלו התנאים ויחזירו אותם", אומרת לנה. "קשה להמשיך באמונה. אבל אני חזרתי מהשבי בן אדם מאמין בקדוש ברוך הוא. אני מאמינה שהוא יסדר את הדברים"