הרוב המכריע של ההורים רוצים חיים של תקווה וחלומות לילדיהם. ובכל זאת, הנה הם הולכים אל שדות הקטל בעיניים פקוחות לרווחה, אפילו מתנדבים לשם. כי מתישהו בכיתה ח' או ט' מתחילה המציאות לחלחל אל הילדות המאושרת והמוגנת. בבית מתחילים לדבר על השירות הצבאי, "כמו אבא". זה חלק בלתי נפרד מהישראליות.
בהדחקה פסיכולוגית מפוארת, מצליחים רבים מאיתנו להקים מחיצה בין השירות הצבאי לבין תוצאותיו הרות הגורל. אנחנו מתגאים ב-"בן בצנחנים" ב-"בת הקרבית", בטייסים, בחובלים, בלוחמים ובקצינות. ומסרבים להכיר בכך שתכלית השירות היא תעשיית המלחמה שאחד ממחיריה הראשונים הוא השכול ההכרחי. אין צבא בלי מלחמה ואין מלחמה בלי שכול. אבל מתחת לשכבת ההכחשות העבה אורבת לנו תודעה פסיכולוגית איומה. היהדות העמוקה היא יותר פולחן מוות מפולחני חיים.
למרות הדיבורים הרמים על קדושת החיים, פיקוח הנפש והחובה להצלת נפשות - המורשת היהודית ספוגה בזיכרונות איומים של קרבנות אדם. הבל הנרצח הראשון, דור המבול, קרבנות סדום ועמורה, הגר וישמעאל המגורשים, יצחק הנעקד בידי אביו בקנאותו הדתית, נדב ואביהו בני אהרון המתים ביום חנוכת המשכן, והרשימה עוד ארוכה. כשהתורה גוזרת "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" משמע שנמצאו רבים שכן עשו זאת. היו מלכים בישראל שהאמינו במולך והעבירו את בניהם ובנותיהם באש. ואחד המקומות היפים ביותר בלב ירושלים הוא גֵּיא בֶּן הִנֹּם המשמר בשמו את הגיהנום של הקרבנות כי שם "בָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ". ולידיעה: כנראה שמקור המילה "תופת" בעברית הוא רעם הקשות התופים של כהני המולך שנועדו להחריש את זעקות הילדים הנשרפים באש.
בעת הלאומית החדשה חידשנו בעוצמת יתר את הנוסטלגיה אל מות הקדושים. מצדה האובדנית והמושכחת הפכה להיות סמל לאומי ומוקד עליה לרגל של תלמידים וחיילים. סיפור עקידת יצחק היה למופת של אמונה ומסירות נפש. מעטים זוכרים שבסוף יצחק לא נעקד. בתודעה נצרב לנו הסיפור כשחיטתו של יצחק. וכך שוררה נעמי שמר על חבר משפחתה הטייס יצחק (אקי) ארצי שנפל ומקום קבורתו לא נודע:
גם אם שבע נחיה ונזקין
לא נשכח כי הונף הסכין
לא נשכח את בנך
את יחידך אשר אהבנו
לא נשכח את יצחק.
בעת הזאת, כשהדת בפרשנותה הגסה והפשטנית ביותר חוזרה אל מרכז חיינו גם מיתוס העקידה שב להיות מכונן מתמיד. למרות שפשוטו של מקרא הוא סיפור הכשלון הנורא של המאמין הראשון - אברהם אבינו. למרות כל הנסיונות להנדס את התודעה שלנו הסיפור המקראי מטיח בנו אמת איומה: אברהם היה מקריב בנים סדרתי; וישמעאל ויצחק יעידו.
זה לא יכול להיות נכון, אני צועק היום בקול גדול. לא יכול להיות שהיהדות, שהיא דת האדם לא פחות משהיא אמונת האלוהים, תהפוך את הנכונות הסדרתית של אברהם להקריב את בניו לעדות לאמונה הנכונה. אם זאת האמונה, היא אינה אמונתי. אם זאת ההצלחה, אני מבקש להיכשל. כל הורה באשר הוא חייב להישבע עם הולדת ילדיו: לעולם לא אקריב אתכם, ילדי! בעבורכם נברא העולם ולמענכם אני רוצה לשנותו ולתקנו. ואעשה הכל כדי למנוע מלחמות שווא וקרבנות הבל.
בין המילים הקדמוניות מסתתרת עוד אמת. שמתם פעם לב לכך שרק לפני כמה פסוקים אלוהים ואברהם משוחחים ומדברים כמו שני ידידים. אלוהים מתייעץ איתו על סדום ואברהם משתף אותו בתחושותיו לגבי שרה והגר והבלאגן השורר אצלו בהרמון. חברים חברים.
אך פתאום, ברגע השיא של העקידה, מי בא להציל את יצחק? מי מנע מידיד האלוהים הגדול לשחוט את בנו ויורשו? לא אלוהים, אלא שימו לב: "וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ". כלומר, שליח. כי מרגע העקידה ואילך אין יותר שיחות בין החברים. אלוהים לא מדבר יותר עם אברהם עד יום מותו. הכלים נשברו ולא משוחחים יותר.
כשאני קורא את הסיפור בעיניים האלה אני משוכנע שאלוהים כעס על אברהם את הגדול שבכעסיו ולא היה מסוגל לדבר איתו עוד. אמת, אלוהים ניסה את אברהם אבל אברהם נכשל בניסיון, ומחיר הכישלון הוא אלם השמים ושתיקת הבורא. הניסיון הוכיח, שאברהם היה מאמין מדי, קנאי. שהוא אהב את אלוהים יותר משהוא אהב את אהוביו. אבל אלוהים אינו חפץ במאמינים עיוורים וחסרי ביקורת ובקרה שכאלה. אלוהים רוצה את מאמיניו, הורים וילדים, ללא אימת המאכלת, ללא שפיכות דמים, וללא דמעות העקודים. לצערי הסיפור ההוא טבע באוקינוס של דם. וצרב את חותמו בנפשנו. כעדותו הכואבת של חיים גורי:
יִצְחָק, כַּמְּסֻפָּר, לֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן.
הוּא חַי יָמִים רַבִּים,
רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה.
אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו.
הֵם נוֹלָדִים
וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם.
תנחומי הדומעים לכל האבלים באשר הם. חבל על ההולכים שלא ישכחו. אבל אתם החיים זיכרו: אף פעם לא מאוחר מדי לעצור את המוות. ואם יש זמן להתייצב כנגד מלאכיו ומחולליו - זה הזמן. לפני הלוויה המיותרת הבאה.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנוץ היהודית.