בכניסה להתנדבות בבית הספר היסודי בדימונה, מקבל את פניהם של תלמידי עוטף עזה לוח סטיקרים עם תמונות הרוגי המלחמה ומשפטים שאפיינו אותם. "מי שמאמין בבלתי ייאמן, יעשה את הבלתי אפשרי", אמר ניצב-משנה ג'יאר דוידוב, מפקד תחנת רהט שנפל בקרב. "תחיו את הרגע ותהיו טובים", מבקש דור חנן שפיר שנרצח בבריחה ממסיבת הפסיידאק, וסמ"ר רועי חיים וייזר ייעץ: "החיים הרבה יותר קלים כשפשוט מחייכים".
התלמידים, שכבת י"א בתיכון נופי הבשור בעוטף עזה, הביאו לוח משלהם, שעליו מתנוססים השמות והתמונות של חברי שכבתם שנרצחו ב-7 באוקטובר - כרמל בכר ותהל בירה, לצד המשפט "לנצח בליבנו" בגרסה אחת, ו"בכל מקום, בכל זמן, תמיד איתנו" באחרת. כל תלמיד בשכבה לקח אותן בתיק לאורך המסע הישראלי שבמסגרתו הגיעו למקום.
נועם בן משה ונוגה אזולאי, מתלמי אליהו ושדה אברהם בהתאמה, היו חברות קרובות של תהל. חבורה של עשר בנות הפכה לתשע. בבוקר מתקפת הפתע עוד התבדחו ביניהן. "אמרו לנו לא לדבר עם מי שבבארי בטלפון כי יכול להיות שמחבלים חטפו אותם, יקבלו מידע ויגיעו אלינו. פתחנו קבוצה בלי תהל ועוד ילדה שגרה שם, קראנו לה 'חמאס עדכונים'. ממש עוד בצחוקים, בטוחות שהכול טוב", הן נזכרות.
"היו המון שמועות שרצו. הודעות כמו 'יואו, שמעתן שאולי ההוא נרצח?'", הן מספרות על הרגע שבו החלו להבין את גודל האירוע. "ניסינו לקבל מידע על תהל, ובינתיים אבד הקשר עם עוד חברה. נשרף לה הבית והיא הייתה מנותקת קשר, רק אחרי שלושה ימים גילינו שהיא בסדר. על תהל אמרו שהיא בת ערובה. העלינו סטוריז, אם שמעתם משהו על תהל והמשפחה שלה, אם מישהו ראה אותם. זה היה ככה בכל אוקטובר, אתה פותח את האינסטגרם וזה מה שאנשים מעלים. אחר כך חלק מהשמועות היו קיצוניות. פרטים מזעזעים כמו איך הרגו אותם".
בהמשך סברו שתהל ומשפחתה נחטפו לעזה. "כבר היה פוסטר מוכן להדפסה עם התמונה שלהם. גילינו בדרך ממש קשה על מותה של תהל. באחד הערבים בטיילת באה אלינו ילדה שסיפרה שגילו את כל הגופות וכולם נרצחו. הלכנו לפינה בטיילת כל הבנות ובכינו, כשאנשים מסתכלים מהצד, ניגשים ושואלים מה קרה. ופתאום עניתי להם: 'חברה שלנו נרצחה'", סיפרה נוגה. מבין בני המשפחה, רק אחיה של תהל שהתגורר בבית אחר ניצל.
יום אחרי הבשורה המרה צוין יום הולדתה של תהל. "קבענו כל הבנות לנסוע לים המלח, למלון של בארי. בשנייה שנכנסתי לשם התפרקתי", אומרת נוגה. "כי פתאום ראינו אותם חיים. היינו בשמחה שהם איתנו ושרדו", מצטרפת נועם. הבנות החליטו לקנות 16 בלונים ורודים לכבודה. "הלכנו כל הבנות לפינה יפה ליד הים. ישבנו במעגל וכל אחת אמרה משהו, על תהל, איך זה נגע בנו".
זהו היום השלישי במסע מתוך שישה. נקודת האמצע בתהליך, שבה נעשה המעבר מהעצמי לחברה. המדריכה מספרת כי היא מרגישה את השינוי המתממש, אך הנערים והנערות מספרים כי המגמה אינה לינארית. הפינג פונג בין ההתמקדות בטובתם ובין הטרגדיה הכללית, בין הרצון להמשיך הלאה והאשמה שמחייבת לזכור את החבר שנרצח או הקרוב שנחטף - אורן גולדין, למשל, הוא דודו של אחד התלמידים - נמצא בראשם תמידית. לפעמים המשחק האינטנסיבי עוצר ליום או שבוע, ואז טריגר שולי מצית אותו מחדש בשיא הכוח.
לא כך חשבו תלמידי י"א בנופי הבשור שהשנה תיראה כך כשמתחילים להריח את הסוף ל-12 שנות לימוד במערכת החינוך. "זאת הכיתה שהכי חיכיתי לה והיא נהרסה והפכה להכי גרועה שיכולה להיות. כולם עצובים. אף אחד לא שמח יותר בשכבה", משתפת נוגה. ובכל זאת, כקלישאה, החיים ממשיכים. "יש זוגות חדשים, התאהבויות, צחוקים. כמו כל בני נוער".
צריך לחזור לשגרה - השאלה כמה ומתי
"מתי פעם אחרונה עשיתי משהו בהתנדבות ומה זה היה?", שואלת המדריכה בתחילת היום, מנסה לאסוף את תשומת הלב של 30 הנערים בקבוצה שלה. הם עומדים בשני מעגלים, אחד מול השני, בנעלי טיולים מאובקות מימי שטח וטיולים ארוכים במדבר, חולצות המסע ותספורות מאלט. "שאלה שנייה - איך אני מתפקד עם ילדים?", היא ממשיכה לאחר שענו אחד לשני. "תבואו אליהם עם חיוך, עם צחוקים, הם תופסים מכם".
ואז הצלצול נשמע, הילדים רצים להפסקה ושירים מתחילים להתנגן. לא הרבה השתנה בעשור או שניים האחרונים. הלהיטים הגדולים: Cotton eyed joe, ריקוד הציפורים ומקרנה. כולם יודעים את צעדי הריקוד. כמה מהילדים הקטנים עולים על הכתפיים של הבוגרים, שדווקא כן נראות גבוהות יותר מפעם.
רגעים אחרים מזכירים שחילופי הטרנדים לא עוצרים מול אסונות. כמו השיר "השם יתברך, תמיד אוהב אותי" של ששון שאולוב, מסמלי החודשיים שחלפו מאז שיצא. או טרנד הטיקטוק "Give me my money". עומדים בחצי מעגל, כל אחד אומר את המילים בהדגשה בתורו והשאר צוחקים, עד שבתיאום מראש מגיע קורבן שנלהב להגיד את השורה - והחברים שומרים על דממה בתגובה, למבוכתו.
יערה כהן מעדיפה לשמור את זה אולד סקול. כהן, מעין הבשור, היא מוזיקאית מגיל צעיר. "מאז שאני זוכרת את עצמי", היא מציינת. היא מנגנת על פסנתר ושרה. בבית הספר היסודי לימד אותה המורה למוזיקה שלומי מתיאס, שנרצח לצד אשתו שחר בקיבוץ חולית. כשהמחבלים הגיעו הם הגנו בגופם על הילדים. בנם בן ה-17 ניצל כשהתחבא מתחת לגופה של אמו. "שלומי גרם לי להתאהב במוזיקה", היא מספרת. במלאת 30 למותו, יערה הלכה עם הוריה לאזכרה. בסופה כתבה שיר לזכרו - "עץ אשכוליות". "חזרתי למלון באילת, היה לי פסנתר וכמה גיטרות והמילים יצאו". השמועה על השיר התפשטה והיא החלה לקבל הזמנות לריאיונות בתקשורת והופעות עם המוזיקאים המצליחים בישראל. "הזמינו אותי להופיע ביום הזיכרון בירושלים. באתי והבנתי שזה ברי סחרוף, מיכה שטרית, איה זהבי פייגלין ואני, יערה".
מאז הספיקה לכתוב שיר גם על כרמל. השניים לא היו חברים קרובים. הם למדו ביסודי נפרד, ובכיתות אחרות בתיכון. את השיר כתבה דווקא ממרחק, מאיך שנתפס בעיניה, ממה ששמעה עליו. "את כרמל תמיד ראו בשכבה מחייך וצוחק. מבין הבנים המטומטמים שיש לנו בשכבה הוא היה נראה הכי נחמד ונורמלי", היא צוחקת. "כרמל והאוקיינוס הגדול", נקרא השיר, שכתבה על אהבתו לים. "הוא רצה אל הים, אל החול החם, גלים של כאב מתנפצים כשהוא שם", שרה בפזמון, ומדמה את המחבלים לדייג שנועץ את קרס החכה בלבו. "חשוב שמישהו ידבר וישיר על זה. מרגיש שאנשים שוכחים מהחטופים ומתרגלים לזה. אני מסכימה שצריך לעבור הלאה ולחזור לשגרה, אבל השאלה כמה ומתי. לנו שנה מרגישה הרבה, להם זאת שנה של סבל. אני נורא שמחה שחזרנו. שאנחנו ביחד. עברתי ארבעה בתי ספר, מאילת, ללימודים בזום, לגבולות, לצוחר. כשנחזור לשגרה, נוכל גם להתאבל יותר. אבל ברור שאני תמיד מסתובבת עם ההרגשה שלא סבבה שאנחנו חוזרים. אנחנו לומדים והחטופים נמצאים במרחק עשר דקות מאיתנו. כולם בשכבה, אחד אחד, התבגר בעשר שנים. אמנם זה גיל כזה, אבל עברנו דברים שאנחנו לא אמורים לעבור".
בסיום השיחה, היא מבקשת בחיוך: "שהכתבה לא תצא רק אני כן? פאדיחה". כשיערה פוגשת את המורה, היא מעדכנת אותה בגאווה שמוחבאת בציניות, מהלך קלאסי לגיל 16, כי "שוב דיברנו על השיר 'עץ אשכוליות', כמובן. מקווה שלא הכול יהיו עליו". אולי התבגרו בעשור, אבל משהו נשאר.
לא פנויים נפשית
מספרם הקטן של התלמידים בבית הספר שנפתח מחדש בתחילת השנה בולט. בספטמבר שלפני המתקפה השכבה מנתה 228 תלמידים. עכשיו רק 162. לא כולם חזרו לאזור לאחר הפינוי. לחלקם, כמו הקיבוצים הממוקמים עד ארבעה קילומטרים מהגבול, עדיין אין אישור. אחרים מהססים, או פשוט לא רוצים עוד לחיות בצל הסכנה. ישנם כאלה שמגיעים ללימודים מבאר שבע, עומר וחצרים, כדי להישאר עם החברים.
כך למשל בקיבוץ ניר יצחק, שלא שב לשלמותו, מספר יצחק בן חמו. שמונה חברי הקיבוץ נרצחו בשבת השחורה ושניים נחטפו - אורן גולדין וליאור רודאיף. בן חמו שהה באותו זמן אצל חבר במושב מבטחים הסמוך. "היו אזעקות וחשבנו שזה עוד סבב רגיל. ואז התחילו יריות. לאט-לאט התחלתי לראות שחברים מהשכבה מעלים סטורי ומבקשים עזרה. בשלב מסוים חלק כבר נעדרים. הסתגרנו בממ"ד עד הערב בשקט. הייתי בהתחלה מבולבל, וכשהכול התחיל להתברר התחלתי להילחץ ולהיות מודאג בשביל האחים שלי שהיו בבית. לא חשבתי על מוות, אבל פחדתי שזה יכול לקרות", הוא משחזר.
בשלושת החודשים שלאחר מכן כמעט שלא התקיימו לימודים. "זה עזר. היה קצת שקט לעכל עם עצמנו. אני זוכר שכשהגענו למלון היינו יושבים כל החברים ביחד בשקט. מסתכלים אחד על השני ולא מדברים. ככה כל החודש הראשון".
כעת, שלושה חודשים מתחילת השנה, הקשרים מתחילים להזכיר את את שהיו. "אנחנו שוב כמו נערים רגילים. מוזר, אבל רגיל. היה לי פחד שאולי דברים השתנו בזמן שלא היינו ביחד. אבל כשחזרנו כל השכבה נהייתה מאוד מאוחדת", הוא מספר. "פתאום אתה אומר שיש לך בית ריק ו-30 ילדים באים אליך בתוך שניות".
באחד הרגעים הזכירים למשתתפים במסע הישראלי, כל תלמיד מתבקש למצוא פינה במדבר לבדו ולהתמסר למחשבות לזמן מה. "חשבתי כמה חופש יש לי להתרכז בעצמי. איך אחרי כל החרא שעברתי כמה טוב לי. יש הרבה ילדים שקשה להם, גם לימודית אחרי שנה שלא באמת למדנו, אנשים לא פנויים לזה נפשית. יש פוסט-טראומתיים. בית הספר בעצמו לא תמיד יודע איך לגשת לזה", משתף בן חמו.
לסיכום היום, המדריכה מפזרת כרטיסים על הרצפה. כל אחד צריך לבחור שני רגשות - זה שבא איתו, ושזה שהולך איתו. "הייתי לחוץ כי לא ידעתי מה יהיה, ויצאתי עם אהבה. התאהבתי בילדים והיה לי קשה להיפרד", משתפת אחת מהן. במהלך השיחה, שתי ילדות ניגשות ולוקחות את אחת הנערות הצדה. בפינת החדר הן מחבקות אותה ומתחילות לבכות. הפרידה קשה להן. היא הבינה, והלכה איתם מיד.
"כבר ביום הראשון הם אמרו שהם מרגישים שפרצה מהם השנה הרבה רגישות חדשה וראיית האחר", מספרת המדריכה רננה פרץ, בת 20 מהיישוב בר יוחאי. לקראת הסבב הנוכחי צוות המסע התייעץ על ההתאמות הנדרשות. "ניסינו להבין מה מנותק לשאול ומה רלוונטי. השאלה שתעמוד במרכז עוד יומיים תהיה מה האחריות שלי למדינה, ובסוף ילד ממקום אחד לא יגיד אותו דבר כמו ממקום אחר. כנראה שהם ייכנסו למעגל ממקום של פגעו בי, לקחו לי, איך עשו לנו דבר כזה, הממשלה הזאת, שייקחו אחריות. בפעם הקודמת אחד מהם יצא ואמר לי 'אני מבין שאם אני לא אקח אחריות אף אחד לא ייקח'".
פרץ הדריכה את בית הספר גם בשנה שעברה, רגע אחרי האסון. "אז זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו, אספנו אותם מכל בתי המלון שפונו אליהם. אלה שעכשיו רוצים את המסע, בזמן שבשנה שעברה רק רצו להיות יחד. הפעם באים לתהליך אישי. הם מעלים את המלחמה ומדברים עליה. אני רוצה שבסוף המסע טיפה יותר מחוברים לעצמם, שידעו שיש להם כוח לשנות".