"הופקרנו, נשארנו לבד באותו בוקר. איך לא הצליחו להציל יותר מאיתנו בנובה? איך חברים שלי יצאו למסיבה לפני שנה ועוד לא חזרו הביתה?". לטלי בינר, בת 29 מחולון, יש הרבה יותר שאלות מתשובות. יותר משנה וחודש שהיא נושאת את התואר "ניצולת נובה", שאותו קיבלה באותו בוקר ארור ב-7 באוקטובר 2023. לצד הפלאשבקים, הסיוטים והזיכרונות של הזוועות שחוותה באותו בוקר נורא בחניון רעים, היא מתעוררת בכל בוקר עם צורך להשמיע קול: את קולם של בני קהילת הנובה, אלה שנרצחו, אלה שנחטפו, אלה ששרדו, את קולן של הנשים והבנות שהייתה עדה לחילול גופן בפשעי אלימות מינית חסרי תקדים, את הקול של כל מי שנפגע ב-7.10 וחייו השתנו מהיסוד.
"קשה לי להסתכל על המדינה בעיניים", היא אומרת בריאיון לוואלה. "זו הייתה יכולה להיות אני חטופה בעזה, זו אמא שלי שהייתה יכולה לעמוד בהפגנת המשפחות. יש פה זעקה אמיתית ואותנטית לקבל תשובות על היום הזה. תשובות לשאלות קשות". מוקדם יותר החודש הצטרפה בינר למועצת אוקטובר, יוזמה שמאגדת הורים שכולים, משפחות חטופים, ונפגעים בטבח 7 באוקטובר בדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. "אני לא מתעסקת בפוליטיקה", היא מצהירה. "צריך לבחון ולבדוק עד הציציות את כולם. כולם זה כולם. צה"ל, שב"כ, ממשלה, כל מי שתמך בפילוג ובהסתה עוד לפני, משמאל, מימין, ממרכז. בדק בית בלתי מתפשר, כזה שייתן לנו תקווה שיש למה להמשיך לחיות, למה להוליד ילדים במדינה הזו, למה לשלוח אותם לצבא". רק ועדת חקירה ממלכתית, היא אומרת, תוכל לשקם את האמון והביטחון שלה במדינה ולהשיב לה על השאלות הפתוחות. בהתייחס לכוונת ראש הממשלה להקים ועדת חקירה מיוחדת ולא ממלכתית כפי שיש קיום לפי החוק בינר אומרת: "זה לא הגיוני שבכירי ממשלה ובכירי אופוזיציה יבחרו באופן סלקטיבי מי יבדוק אותם. זה צריך לקרות כמו שהיה עד היום, אין סיבה לשנות את ההליך של הביקורת".
"מה קדם ליום הזה?", היא מפרטת. "היה כאן ארגון טרור שהתעצם מתחת לאף, תחת אמונה שאנחנו על זה ויודעים מה קורה, בזמן שעובדתית הצליח חמאס להתקרב לגדר ולחזור. היה מי שהתריע והיה מי שהציף - גם אם אלה ילדות בנות 18 שהאחריות שלהן להגן על גבולות המדינה", היא אומרת. "איך לא הצליחו להציל יותר מאיתנו בנובה? איך מלכתחילה יש אנשים שהגיעו למחסום משטרתי בכביש 232 ופרססו אותם בחזרה לתוך הכביש לתוך מיגוניות מוות? אלה אנשים שהיו יכולים להינצל. איך זה הגיוני שהמרי האזרחי פעל בצורה הכי מקודשת ומדהימה שיש. אלפי אנשים ניצלו בזכות אזרחים. למה בצבא דברים לא ירדו לשטח בצורה הנכונה? למה אנשים נרצחו בשטח המסיבה בשעה 11:47 - שעות ארוכות אחרי שהכול התחיל? איך זה הגיוני שאף אחד לא תקף את האזור הזה מכל הכיוונים? היו שם לוחמים גיבורים, אבל לא מספיק". ולבסוף: "איך יכול להיות שחברים שלי הלכו למסיבה לפני שנה ועדיין לא חזרו?".
"אין שתי פנים לראות אישה פשוקת רגליים וחולצה קרועה מעליה"
עד 7 באוקטובר, בינר, אחות חדר ניתוח לשעבר, הרגישה שהיא חיה במדינה "הכי מוגנת בעולם", וכך היא זוכרת גם את הרגעים האחרונים של החיים הקודמים שלה, בחניון רעים, במסיבה, לפני הזריחה. "זה הטבע האמיתי, הנוכח והקיים והכי קרוב שיש לנו במדינה שלנו. זה הבית. אף אחד לא חשב שזה מקום שמסוכן להיות בו", היא אומרת. "הייתי עם חברים טובים שלי באווירה הכי טובה שאפשר לדמיין. זריחה, הפיק של המסיבה, הרגע שכולם מחכים לו, כולם מתאגדים סביב הבמה ורוקדים. אווירה מאוד רוחנית ומאוד גבוהה ומשהו פתאום מתנפץ. לקח לי זמן להבין מה קורה סביבי - המציאות נחתה עליי מטלפון מאמא שלי שבישרה לי שיש אזעקות בלתי פוסקות למרכז. צחקתי על זה ואמרתי לה - אמא אני רואה את הטילים - הם יורים עליכם, לא עלינו".
בשעה 07:15, היא משחזרת, החלו קולות הירי מהכביש. "זה השלב שבו התחלתי להבין שהיי, זה לא טילים, יש כאן חדירה". היא ועוד שישה חברים שעמם הגיעה למסיבה תפסו מחסה בקרוואן בדרך לחפ"ק המשטרתי של המסיבה. "כל אחד נשכב כמו חתיכת פאזל על הרצפה וכולנו מבינים שלא יוצאים מפה עד שיצילו אותנו", היא נזכרת. במשך כ-7-6 שעות הם שכבו, בשקט מוחלט, כדי לא להסגיר את קיומם למחבלים שמסתובבים בחוץ. "שמעתי את הצעדים שלהם, שמעתי את הכיבוי של הסיגריה על הרצפה. ידעתי שהם שומעים אותנו ואנחנו צריכים לסתום את הפה גם אם יירו בנו ומישהו ייפצע", היא משחזרת. "זה חוסר אונים מטורף, ופחדים שכל הזמן גוברים. בהתחלה פחדים של טילים, שהופכים למחבלים, שהופכים למוות, שהופכים לאונס. אני אישה. הן נאנסו. אני יודעת איך זה נשמע. בסיטואציה שאני שוכבת בקרוואן וסותמת את הפה כדי לא להסגיר את החברים שלי - אני מבינה שאם מישהו צועקת בלי הפסקה קולות שמפלחים את השמיים - יש רק תרחיש אחד. איו שתי פנים לראות אישה פשוקת רגליים וחולצה קרועה מעליה. הדמיון שלי לקח אותי לדברים הכי ברורים שיכולים לקרות לי".
הזעקות מפלחי השמיים ששמעה מתוך הקרוואן הובילו את בינר לתובנה קשה, שהיא מעדיפה להירצח מאשר להיחטף על ידי המחבלים. "ידעתי שאני לא מוכנה להיחטף - כי אם הם מאפשרים לעצמם לעשות את הדברים האלה בשטח המסיבה, לא רציתי לדמיין מה הם מסוגלים לעשות בבית שלהם", היא אומרת. "ידעתי שאני הולכת לעבור התעללות יותר עצימה. ידעתי שהמזל לא הולך לטובתי. אני אישה. חשבתי גם על זה שאני נראית טוב וזה יכול להיות משהו שלילי שיעלה לי בנפש שלי. אז תוכנית הפעולה שלי הייתה להכעיס אותם מספיק כדי שיהרגו אותי. לא רציתי לתת למשפחה שלי את הסבל שלי בלהילחם להחזיר אותי". אחרי שעות של פחד ואימה, היא וחבריה חולצו מהקרוואן על ידי צוות לוחמים שהגיע לזירה, ואז, ראתה בעיניה את הזוועות ששמעה מבפנים.
"הם דאגו להשאיר גופות מבוזות. אם אלה אנשים שריססו אותם בפנים כדי שלא יהיה ניתן לזהות אותם. אם אלה נשים שנראו כמו נשים שלא נרצחו במקום אלא שעברו משהו. ערימות של אנשים עירומים אחד על השני, עקורי עיניים. דברים שצריך רוע אמיתי כדי להגיע למצב שאתה פוגע ככה וזה לא היה רק כדי להטיל מום והרס כלפי גופות אלא להשאיר הרס אחר כך".
"דורשים שנוכיח שאנחנו מספיק דפוקים כדי לקבל סיוע"
בעודה מתאוששת מהסיוט שעברה, בינר גויסה למילואים בימים הראשונים של המלחמה, ובמשך חודשים כמעט ולא דיברה על מה שראתה ושמעה. "היה לי מאוד קשה לספר על האלימות המינית כי ידעתי שיש אנשים שקוראים את זה, שהילדים שלהם נהרגו שם, ולא רציתי להרע להם. עד שהבנתי שיש תעשייה שלמה של התנגחות והשתקה והכחשה והונאה מהצד השני ואמרתי שאם אני לא משנה משהו, זה אומר שאני נותנת לזה יד".
מאז, הקדישה את עצמה למה שהיא מכנה "מלחמת תודעתית" ולפעילות בינלאומית לחשיפת הזוועות המיניות של חמאס בעולם. בין השאר, היא השתתפה בסרט של בכירת פייסבוק לשעבר שריל סנדברג "זעקות ואז שתיקה", שהציף בעולם את העדויות הקשות על הפשיעה המינית המזעזעת של חמאס, נסעה למשלחות בחו"ל, וסיירה עם בכירים בינלאומיים בחניון רעים ושיחזרה שוב ושוב את השעות המסויטות בקרוואן.
"בכל המסעות שעשיתי שמעתי אנשים שמכחישים אונס, אנשים שמכחישים אלימות כלפי נשים. גם כלפי גברים. גברים הוטרדו שם מינית. אני מרגישה שאני נלחמת פה על אמת של נשים. אנחנו צריכות לעמוד כאן אחת מול השנייה ואין שום הצדקה לאלימות נגד נשים", היא אומרת, אך לדבריה, עדיין יש השתקה והכחשה.
"לא רק של אלימות מינית. של כל מה שקרה. לא צריך לטוס לחו"ל כדי לראות את זה, גם כאן בארץ, כשמנסים להפוך עצרת למען חטופים לפוליטיקה. יש שם סך הכול אמהות שילדיהם שם. זו הייתה יכולה להיות אני. אמא שלי הייתה יכולה להיות זו שזועקת. והיו עומדים ושמים לה שירים מגוחכים כדי לייצר התרסה ועוד יותר פילוג ושנאה?".
העדות של עמית סוסנה מתוך הסרט "זעקות ואז שתיקה"
בחודשים האחרונים, בינר מתמקדת בהעברת המסר פנימה, בדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, ובהשמעת קולם של קהילת חוגגי ושורדי הנובה, וביטוי המצוקות שלהם. "הכניסו אנשים שהם א-בירוקרטיים לתוך בירוקרטיה איומה ועצומה. דורשים שנוכיח מול גורמי מקצוע שאנחנו דפוקים מספיק כדי לקבל סיוע, שאנחנו יכולים לחזור לעבוד. הופקרנו. נשארנו לבד באותו בוקר", היא אומרת, אך כמו בבוקר של 7 באוקטובר, היא משבחת את "המרי האזרחי", כלומר, הסיוע של עמותות, יחידים ותרומות מאזרחים לשיקום הגוף והנפש של חוגגי הנובה אחרי האסון.
בינר עצמה נפלה בסבכי הביורוקרטיה ועם שחרורה מהמילואים נאלצה להתמודד עם חוב ביטוח לאומי שתפח בין הכיסאות. היום היא כבר לא עובדת כאחות ומעידה על עצמה שהיא עוסקת יותר "במוזיקה, ריפוי, והעברת המסר". בתשובה לשאלה אם היא כבר חזרה לרקוד היא אומרת: "הייתה תקופה שכן. זה היה ריפוי בשבילי, אבל כרגע לקחתי הפסקה כי שום מקום לא מרגיש לי בטוח. בצפון או ביבנאל - כל מקום טומן בו פחד. הכבישים מסוכנים מבחינתי. לראות רכב עצור בצד מכניס אותי לחרדה. חזרתי לרקוד, אבל אני אחזור בכוח רב יותר כשאני אדע שאני סוף סוף נמצאת במקום בטוח ובבית בטוח".