הובאו למנוחות שני לוחמים שנפלו בקרבות בצפון הרצועה, סמ"ר גרי ללהרואיקימה וסמ"ר נווה יאיר אסולין. באירוע שבו נהרגו נפלו גם סמ"ר אופיר אליהו וסמ"ר אור כץ. "אין מילים שיראו את הכאב והפצע. עוד יסופר אודותיך על הרעות, האחווה, על ההתמודדות שלך כנער עולה. כמה זה לא מובן מאליו וכמובן להגיע בסופו של יום להיות לוחם וליפול במלחמה על ארץ הקודש", הספיד שר התפוצות אופיר סופר את גרי ללהרואיקימה.
"סיפור חייך, חיי משפחתך, הקהילה שלך, הוא סיפור נדיר ועתיק יומין כעומק חזון עם ישראל, עתיק יומין כחזונם של נבחרי ישראל. כיסופים והכמיהה לשוב ארצה הם תמצית תמציתה של הציונות ושובת ציון. היא מקור לרוח גדולה שעומדת לנגד חיילינו ומפקדינו ונותנת לנו כוח ואמונה לנצח".
"כשהיה בן שלוש וחצי עלינו לישראל, למרכז קליטה בכרמיאל, אח"כ עברנו לשדרות. מאז שגרי היה קטן היה מיוחד, שונה לטובה", שיתף אביו, דגן. "בהיותנו בשדרות כל הילדים התחברו אל גרי, רצו את חברתו. באו אלינו הביתה וביקשו שיהיה חבר שלהם. בשנת 2010 עברנו לעפולה, גם כאן היה אהוב וכולם רצה את חברתו, ילד מיוחד, מצחיק. אהוב מאד במשפחה, תמיד מרוצה, ילד טהור, טוב ומיוחד".
כשהגיע הזמן אמא ביקשה שיהיה ג'ובניק, אבל הוא התעקש להיות קרבי. אהב את השירות הצבאי, היה לו טוב. היה בחברון, בבקעת הירדן, בכל מקום שירת מתוך שמחה ומסירות. ב-21 באוקטובר היה פעם אחרונה בבית. ליוויתי אותו לתחנה מרכזית. הוא חשב שהוא צריך לרדת לעזה בדצמבר, אבל ירדו כבר חודש לפני כן. מדי פעם דיברנו ושאלנו אם הכל בסדר, לא התלונן אף פעם. לפני שיצא מהבית אמר לאחיות שלו שאוהב אותן ואת אמא ואבא, כנראה הרגיש שהוא הולך להקריב את חייו. אף פעם לא דיבר ככה".
מאות חברים ובני משפחה הגיעו ללוות בדרכו האחרונה בבית העלמין הצבאי בבירת הנגב את סמ"ר נווה יאיר אסולין תושב היישוב כרמית שבנגב, אסולין לוחם בגדוד שמשון (92) של חטיבת כפיר, נפל בקרב בצפון רצועת עזה, רק בן 21 בנופלו.
אביו, שלמה ספד לו: "ואז התחילה המלחמה. תפסתם קו בגבול לבנון. באנו אלייך, היה שקט יחסית. אמרת אבא, אנחנו עוד מעט יורדים לעזה. והיית באיוש, חברון, כל פעם התעצבנת וכעסת למה לא שולחים את הגדוד שלך לעזה, 'אנחנו פה לא עושים כלום'. אני שמחתי, מה אתה צריך להיות שם? ניסיתי להראות לך שאני מסכים. אבל בתוך תוכי שמחתי שאתה לא שם ואז הודעת עוד שבוע אתם הולכים להיכנס".
"ככל שקרבו הימים לכניסתך לדרום התחלתי לפחד. הבטחת לי שתשמור על עצמך, 'אבא אל תדאג אף אחד לא יפגע בי'. אמרת אבא, 'אני פה כדי להגן על המדינה שלנו העם שלנו. אם אני לא אעשה מי יעשה?' הכנסת בי ביטחון. אולי אתה באמת חסין? תצא, תילחם, הדאגה שלך לא הייתה להרוג מחבלים. אמרת, 'אבא אני רוצה להביא שבויים, חטופים. אם אני אמצא אחד', בשביל זה נכנסת. לאלוקים יש תוכניות אחרות, הוא צריך אותך שם. הוא לקח לי אותך. עוד לא הגעת לגיל 22. לא ראית חיים. לא ראית כלום".
אמו אושרית ספדה: "בן שלי, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ. לא אדבר עליך בלשון עבר, אתה ילד של ההווה. חי את היום וחי את הרגע. ילד שאוהב את הבריות, תמיד מוקף בחברים. לב של רגישות וחמלה. מי לקח לי אותך עכשיו? 'מאמי, מאמי תכיני לי אוכל. תכיני לי את הבשר שאני אוהב, תכיני לי קובה, תכיני לי דגים אבל אל תעבדי עליי, תכיני לי את הדג שאני אוהב'. השמחה שלך, הכיבוד הורים שלך, הם שנתנו לנו חיים. נווה, אהבה שלי, אמא. אוהבת אותך ילד שלי".