האמת אני לא מבין. לא מבין מה עיתונאי הארץ וחברי מערכת העיתון רוצים מעמוס שוקן. קראתי שוב ושוב את דבריו. ומשום שאני מסכים לגמרי לאותה אמירה שאותה פגשתי לראשונה ב"שומרי הסף" של דרור מורה מפיו של אחד מראשי השב"כ לשעבר: "טרוריסט של האחד הוא לוחם חופש של האחר". חשבתי שדבריו של שוקן בלונדון הם בדיוק זה - נכוחים וברורים מאליהם. קשה לקבל את זה אבל זו אמת מרה. לא יעזרו כל ההכחשות, הרמיות והקלישאות הילדותיות של עם לא יכול להיות כובש בארצו. יש כאן שני עמים והמשוואה בינהם ברורה; יש כובש ויש נכבש ואף אחד אף פעם לא מתבלבל בינהם. אז מה אמור הנכבש לעשות? לקבל את רוע הגזירה, לאבד את כל תקוותיו? רק כדי שלגוליית המגודל יהיה קצת יותר נח בחיים? זה לא קרה מעולם, ולא קרה לנו אף פעם. זה גם לא יקרה גם במקרה הפלסטיני.
ברור שאף אחד לא אוהב אלימות. אך מכיוון שאלוהים שלנו הוא "יְהוָה אִישׁ מִלְחָמָה" ואנחנו עשויים בצלמו ובדמותו אז אנחנו אוהבים מלחמות וקטטות כמוהו. אמנם היינו מעדיפים מלחמה בלי הרוגים שלנו. כמה חבל שעוד לא המציאו אחת כזאת. אז בינתיים אנחנו רוצים מלחמה שבה לנו מותר להרוג כמה שיותר "מהם". ולהם אסור אפילו להרהר בלהרוג אחד משלנו. ובעצם, מה מותר לנכבש, המדוכא, המושפל והנגזל לעשות כדי לשפר את מצבו?
חזרתי אל נקודה אחת בלב תל אביב. על קיר הקריה, בדיוק מול המאהל הראשון של משפחות החטופים יש שלט נצחה קטן שכך כתוב בו: "במקום זה שכן מרכז הקשר של ה Palestine Mobile Force [משטרת המנדט]. בה' באייר תש"ז 24.5.1947 החדירו לכאן שני לוחמי חירות ישראל (לח"י): יששכר הוברמן (יענקלה) ורחמים אלבלק (ג'ימי), במסווה של טכנאי טלפון מכונית ממולכדת. עם הפעלת המטען נהרס המרכז ונפגעו מספר שוטרים בריטים" עד כאן לשון ההנצחה הקרה. נחליף שמות, מקומות וזמנים. ונניח שהיום היו מחדירים שני פלסטינים 250 ק"ג חומר נפץ אל ליבת ההאזנה, התקשורת והמודיעין של צה"ל. איך היינו קוראים להם? טרוריסטים - כמובן. אז למה לוחמים כאלה לפני קום המדינה נקראים לוחמי חירות. ואילו הפלסטינים הנאבקים להסרת עול הכיבוש הישראלי ולהקמת מדינתם הם טרוריסטים?
ובתוך הכאוס של שפיכות הדמים שלנו חובה להבחין. מאבק לשחרור - שלח את עמי - מותר, ומדותיו ברורות: כאכזריות הדיכוי ואטימותו כך עוצמת ההתנגדות כנגדו.
חלק מהמאבק הפלסטיני הלגיטימי כרוך באלימות, וחלק ממלחמות המגן של ישראל מצדיקות מלחמה. מה שקרה ומתחולל בעזה הוא לא ולא. פשעי החמאס מעולם לא היו למען שחרור עזה אלא לשם עליונות הדת. ומסע הנקמות הישראלי הוא שפיכות דמים מגונה שאין לה הצדקות כלל. ברוחה של העליונות היהודית המקדשת את כל האמצעים הטמאים.
כשמחפשים את נקודת האיזון בין המוצדק למגונה, שווה להקדיש רגע לשתי מחשבות: יש טריק שתמיד עובד. הנפגע לעולם ירגיש שהוא קרבן של פעולת טרור, והפוגע תמיד יחוש מוסרי שכל מעשיו צדק. ("הצבא הכי מוסרי בעולם", למשל). ועוד: אלימות של ממשלות נחשבת למלחמה מוצדקת ואלימות נגד המדינה ואזרחיה היא טרור ותו לא. והסיכום: מלחמה תמיד הייתה ולעולם תהיה ביטוי של כשלון. והתנגדות לכל כיבוש היא לגטימית בעיני המתבונן.
בחלומות האוטופיים שלי אני חולם על עולם ג'ון לנוני:
דמיין שאין מדינות
זה לא קשה לעשות
שום דבר להרוג או למות עבורו
וגם לא דתות
דמיין את כל האנשים
חיים בשלום
אתה אולי אומר שאני חולם
אבל אני לא היחיד
אני מקווה שיום אחד תצטרף אלינו
והעולם יהיה אחד
ג'ון לנון היה אחד. והמלחמות רבות ופופולריות. ולכן צריך לקרא את חזונות לנון עם נבואה אחרת. כזאת שמאמיני הימין אולי יבינו ביום מן הימים.
בֶּן-אָדָם, יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר:... אֲנַחְנוּ רַבִּים, לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה. לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ?
ובעברית ישראלית: כל הטיעונים הדתיים הריקים: אלוהים הבטיח, עם בחירה, עליונות יהודית ורוב דמוגרפי הם דחלילים ריקים. שפיכות דמים לשווא, בלי אבחנה ובלי אמות מוסר, היא המבוא לחורבן הבא ולגלות ישראל שתבוא אחריו חלילה.
קשה לנצח בין לילה את נחשול הרוע היהודי ושותפיו במסגדי החמאס. אבל שום ניצחון עתידי שכזה ושום חיים בני קיימא לא יתאפשרו בלי עיתון הארץ ובלי התבוננות אמיצה במראה הנוקבת שעמוס שוקן הציב לנגד עיננו. אז אולי מישהו יצא לרחוב וירסס כבר את הגרפיטי החיוני: "שוקן צודק". מישהו?
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית