משפחות החטופים המוחזקים בעזה נאבקות בתקופה האחרונה להשארתם על סדר היום יותר מתמיד. בחלוף 400 ימים ממתקפת הפתע של חמאס על ישובי עוטף עזה, תשומת הלב הציבורית, בהתאם לזו של הממשלה, עברה למוקדי עניין אחרים. הפתרון שיחזיר את ה-101 לא נראה קרוב - וגורלם של רבים מהם לוט בערפל.
"הזמן מורגש מאוד. אנחנו כבר בשנה השנייה, בסוף נובמבר נהיה שנה אחרי העסקה היחידה שהייתה עד היום", מזכירה לישי, אשתו של עמרי מירן שנחטף מביתם בנחל עוז. מעבר הזמן ניכר בהתבגרותו של בנותיהם הקטנות. עלמה הייתה רק בת חצי שנה, היום בת שנה וחצי. רוני הייתה בת שנתיים, עכשיו זה כבר שלוש.
"בגיל הזה זה מאוד מורגש. בשאלות, בתהיות שלהן. עלמה לא הכירה את עמרי כל כך. היום היא כבר מבינה שיש דמות שנקראת אבא. כי לימדנו אותה, כי היא רואה בגן. עכשיו גם היא מתחילה לשאול 'איפה אבא'. רוני עוזרת לי, אומרת לה 'אבא בעזה'", היא מספרת. "גם רוני שואלת שאלות קשות יותר - 'מתי אבא יחזור? אולי הוא אף פעם לא יחזור?'. זה התחיל ממתי, ועכשיו אם ואולי. מילים שלא היו לה בלקסיקון. עלמה יותר מחצי מהחיים בלי אבא ורוני שליש".
האימהות מוסיפה מורכבות למסע של לישי להחזרת עמרי. "אני חושבת שלאורך כל השנה היה צורך למנן בין המאבק לרצון לשמור עליהן. "היו זמנים שהייתי יותר איתן, ושבועות שלא. רגשות האשם נמצאים איתי תמיד. אם אני במאבק אני לא עם הבנות, ואם אני עם הבנות אני לא במאבק. היום אני יכולה להזכיר לעצמי שלהיות איתן זה חלק מהמאבק. כי עמרי צריך לחזור לבית חזק ושמח. וכשאני במאבק עצמו, אני יודעת שאני נלחמת בשבילן, בשביל שיהיה לבנות שלי אבא", היא מתארת.
"בכל מקרה אין חיים נורמליים כשאבא בן ערובה בעזה", מבהירה לישי. "הן בטראומה. רוני זוכרת כל פרט מ-7 באוקטובר. היא חווה הרבה ימים קשים. כבר התחלנו לתת לזה שם - יום געגוע, יום כעס. תמיד הם אחד ליד השני. גם לעלמה יש תסמינים. הגוף זוכר את הטראומה".
בשבועות האחרונים נראה מאבק המשפחות כמרוץ נגד ההתרגלות. הציבור מותש ממהלומות חוזרות וכואבות, מהטבח, דרך הלחימה ועד להחלטות ממשלה מעוררות תרעומת. אלה שיכולים, שלא נמצאים באחד משדות הקרב, מנסים לזחול באשמה חזרה לחיים. קשה להאשים אותם. מחשבה על החטופים מפריעה לשכוח מהצרות. במקביל, מקבלי ההחלטות מפנים משאבים למקומות אחרים. פיטורי שר הביטחון יואב גלנט, סבבי חיסולים בלתי נגמרים, חישוב מהלכים מול הבחירות בארצות הברית, טשטוש גניבת והדלפת המסמכים המסווגים והעברת חוק המעונות הם רק חלק מהנושאים שבהם הושקעו מאמצים, בזמן שעסקה לא נראית באופק.
"אם חשבתי שלא יהיה גרוע יותר, נהיה גרוע יותר. מתסכל לראות את התשומת לב הולכת למקומות אחרים ושצריך להיאבק על זה", אומרת לישי. "יש פה מאבק על פרצופה של המדינה שבה אנחנו רוצים שהילדים שלנו יחיו, על הערכים שגדלנו עליהם. ברור שהחטופים חלק גדול מזה. אני חושבת שנעשתה נורמליזציה למלחמה בכלליות. אני אמשיך לעשות הכול כדי שלא ננרמל את המושג חטופים. להגיד שזה פשוט? לא. אבל אין אופציה אחרת".
ההקלטה שנחשפה של מתן אנגרסט
"מישהו מאוד רוצה להאריך את המלחמה"
ענת, אמו של מתן אנגרסט, שנחטף מהלחימה בטנק בנחל עוז, מביעה עמדה חריפה יותר. "אם הדברים לא היו מספיק שקופים עד עכשיו, התחילו לדבר איתנו בכל מיני סיסמאות ויעדים חדשים למלחמה. נראה שהממשלה קיבלה תיאבון לעוד ועוד הישגים, שמישהו מאוד רוצה להאריך את המלחמה ולפתוח עוד חזיתות", היא מאשימה. "זה התחיל ממחנות המרכז בעזה, ואז ציר פילדלפי, וכן הלאה. לפני רפיח נפגשנו עם שרי הליכוד וכולם אמרו לנו שאחרי זה יהיו מוכנים לעזוב את עזה וללכת לעסקה כוללת. כל הפגישות והאמירות שנאמרו התגלו כלא נכונות, כל הזמן טשטשו לנו את האמת - שחמאס מהיום הראשון רוצה ללכת לעסקה כוללת ולהפסיק את המלחמה. הוא רק לא רוצה בתנאים של ביבי. ראש הממשלה אומר בעצמו - הם מבקשים את הפסקת המלחמה ואת זה לא ניתן".
"הם קוראים להפסקת המלחמה מחיר. הפסקת המלחמה היא לא מחיר - היא הישג", ממשיכה אנגרסט. "מלחמה היא אמצעי להשיג יעדים. במקרה הזה, החזרת החטופים. אם אפשר להחזיר את החטופים בהפסקת מלחמה, למה ממשיכים להילחם? עיוותו לנו את כל התודעה והמציאות. הפחד הכי גדול הוא שהאויב מוכן ללכת לעסקה כוללת בפעימה אחת ואין מנדט מדיני לעשות את זה. שמענו את זה מכל צוות המשא ומתן, גורמי הביטחון והרמטכ"ל, הבן שלי בידיים של המרצחים, אבל הוא בן ערובה של החלטה של נתניהו. רק הוא מחליט אם הבן שלי יישאר שם. והוא מחליט שלא".
בעצרת שנערכה בתל אביב לפני כחודשיים חשפה המשפחה הקלטה של מתן מהשבי. "יש קטע בסרטון של מתן שהוא פונה אל נתניהו ואומר 'ראש הממשלה אני סומך עליך, אתה צריך רק לרצות'. מה שהוא אמר מאוד מדויק. הוא יכול, אבל אין את הרצון", מאשימה ענת. "הבן שלי חייל. אנחנו יודעים שחיילים יחזרו רק בסיום המלחמה. להגיד שהוא מסכים לעסקה חלקית שווה ערך ללהגיד שהוא מוותר על הבן שלי. מתן לא ויתר שם, נלחם בשביל תושבי העוטף, איבד שלושה חברים ונחטף פצוע".
למרות האמונה הפוחתת במי שאמון על החזרת בנה, היא לא נכנעת לפסימיות. "אין לי ברירה, יש לי ילד במנהרות. אנחנו נופלים ואוספים את עצמנו כל פעם מחדש ומוותרים על החיים שלפני", היא אומרת. אמרו לנו לפני שנה שעד הבחירות בארצות הברית לא יקרה כלום, וענינו שזה לא מציאותי. עכשיו אומרים לנו עד הבחירות בישראל לא יקרה כלום. אנחנו לא רוצים להאמין בזה, אבל במבחן התוצאה מתן לא חזר. ביום הולדת שלו ב-28 בנובמבר הרגשנו שעוד כמה ימים הוא כבר בבית, קיבלנו סימני חיים. וכלום".
מלבד מתן, לענת שלושה ילדים נוספים - בת 19, שהתגייסה בינתיים למג"ב, בן 16 ובן תשע. "גם הם משלמים מחיר כבד. במקום להיות ילדים, הם הפכו להיות 'אחים של מתן'. בתקופה הראשונה, הבן הקטן היה שואל המון שאלות, כמו למה מתן לא עונה לו להודעות, אם הוא לבד, אם מכוונים אליו נשק ואם הוא רעב. הוא פגש את השאלות האלה גם מילדים אחרים בבית ספר ובגן המשחקים. אחרי תקופה הוא נכנס למשחקי מחשב, התנתק והפסיק לשאול שאלות. הפסיכולוגים אומרים שגזר על עצמו להפסיק להכביד עלינו ולקחת את הדברים עמוק ללב. הוא עושה לעצמו סרטונים בחדר של מתן. מעלה לטיקטוק סרטון מהמיטה הריקה שלו, שהוא נשכב בה. אני רואה את הכאב של הילדים מהרגע שקמים בבוקר ועד שהולכים לישון. יש לי אבא ניצול שואה שהידרדר בשנה הזו בריאותית".
השבוע, על רצפת האספלט של איילון דרום מול הבואש המשטרתי, ניצבו משפחות החטופים כקו ביצורים אחרון לפינוי הכביש. זמן רב אחרי שההמונים התייאשו לבתיהם, הן נשארו שם. זה לא היה הערב שלהן. העיניים היו על נושא אחר. ובכל זאת, הן היו חייבות להזכיר.
מוקדם יותר באותו יום, נסעה ענת לירושלים ליוזמת מחאה אחרת - משמרת אימהות, בישיבה בלבוש לבן, מול משרדי הממשלה. עוד ניסיון להשיג את העניין הציבורי, מול הנוכחות היורדת במחאות. "הפחד הוא שהראש של אנשים מסוגל להתרגל לפוסטרים שתלויים בכל מקום, לדעת שיש 101 חטופים ולהמשיך בחיים. להחזיק את הכאב, לחיות איתו ולשים בצד. צריך לזכור שזה לא פוסטר. זה ילד חי, סובל, שמחכה שיצילו אותו", היא מבקשת. "בשבילי זה הילד שלי. זו הדלת במסדרון שאני רואה כל פעם, המצעים וריח הגוף שעדיין שם. השעון קפא מלכת פה בבית. כל דקה הדמות שלו מול הפנים שלי. כשאני רואה אור יום אני חושבת על מתן שבטח לא ראה אור יום שנה. אם הוא עדיין מצליח להחזיק את התקווה, אם לא איבד את השפיות. לקוות שיחזור אליי במצב שאוכל לשקם אותו".