סיוט המשפחות, בתמונות: כך נראתה הדרך ל-400 יום בלי החטופים

משפחות החטופים עברו דרך אינספור ציוני דרך מאז שנחטפו יקיריהן לעזה. חג ועוד אחד בלעדיהם, ימי הולדת, שנה ל-7 באוקטובר. בכל פעם התראיינו והפיקו אירועים, ניסו לנצל את ההזדמנות להגביר את הלחץ, בתקווה שזו תהיה הפעם האחרונה. בכל פעם שהייתה עד כה נחלו אכזבה.

בציון היום ה-400, שלוש מהמשפחות חוזרות למראות, לציפיות ולדרכי ההתמודדות ביום ה-100, ה-200 וה-300. עבור שתיים מהן - המשפחות של אוריאל ברוך ואיתי חן - המאבק הפך בחלוף הימים למאמץ להחזיר את הבנים לקבורה. האחרונה, משפחתו של עומר שם טוב, עדיין נלחמת להשיבו כדי שיציינו את היום ה-500 יחד.

בתמונה - חגית, אימא של איתי, דן, דודו של איתי, ושגריר ישראל בגרמניה רון פרושאור. היינו בברלין בצעדת תמיכה בהחזרת החטופים. לא האמנו שהגענו ליום ה-100, היינו בטוחים שזה קו אדום שנחצה ותכף תהיה עסקה שתחזיר את איתי.

בתמונה - רובי, אביו של איתי, ורועי, אחיו של איתי. יום ה-200 תפס אותנו בפסח. הגעגועים לאיתי לא נותנים לנו מנוח. איתי אלוף בהקראת ההגדה מהר והקול שלו היה חסר לנו כל כך. כל חג בלי איתי קורה לנו את הלב עוד קצת. בכלל לא מצליחים לחגוג. רק מציינים את החגים ולא מצליחים להבין איך זה שעוד לא החזירו לנו את איתי.

בתמונה - רובי וחגית ועברי לידר שהגיע לשיר בעצרת. את היום ה-300 ציינו בכיכר החטופים. אנחנו בשוק שהגענו ליום ה-300, לא מבינים מה עוד אפשר לעשות שלא עשינו כדי לסיים את הסיוט שאנחנו חיים בו.

את היום הזה נציין בלי סבא של איתי. גדעון רביב, שנלחם עליו יותר מדי ימים ונפטר בסוכות, בדיוק שנה אחרי שאיתי נחטף מחיינו, בערב התאריך העברי. אנחנו במתח נפשי נוראי ולא מבינים איך ממשלת ישראל ממשיכה להתעלל בחטופים ובנו, משפחות החטופים. אנחנו כבר לא באמת חיים או נושמים ולא יודעים איך ממשיכים לשרוד את הזוועה שהפכה להיות חיינו.

היינו בסוג של נאיביות בתחילת הדרך, היינו בטוחים שתוך חודש גג יחזירו את החטופים. כשהגענו ל-100 יום המספר הזה היה נראה לנו עצום. אבל עדיין האמנו שממש תכף זה נגמר ומחזירים את כולם. נסענו אני ואחי למשלחת בארצות הברית כדי לספר את הסיפור של עומר וגם כאן בישראל ציינו 100 יום. אני זוכרת שמאוד חששנו לטוס, שלא נפספס את החזרה של עומר.

הרגשנו קושי, כאב, תסכול, דאגה. מי היה מאמין שנגיע ליום הזה והם עדיין לא יהיו כאן. היינו בירושלים ובחרנו לשאוב אנרגיה דרך תפילה. האמונה תמיד נשארה חזקה לכל אורך הדרך.

נסענו לריטריט כל הנשים של משפחות החטופים. המספר 300 היה עוד מספר שמוכיח שהם נמצאים שם הרבה יותר מידי זמן. הנסיעה לריטריט מילאה אותנו ועצם הנוכחות של כולנו ביחד תמיד מזכירה לנו שיש לנו אחד את השנייה.

מה עוד יש להגיד? מה עוד יש לומר? מעל שנה של סיוט שלא נגמר.

את יום המאה ציינתי בהפרשת חלה למען אוריאל ושאר החטופים. התחושה הייתה קשה. עברנו 100 ימים של אי ודאות מוחלטת. מה עם אוריאל, שאלנו את עצמנו. לא קיבלנו אות חיים. היה אי-שקט נפשי, חרדה שהשתלטה לי על כל הגוף.

את היום ה-200 ציינו בעצרת ליד הבית שבה השתתפו חברים, משפחה ותושבי השכונה שהגיעו להזדהות. התחושה עדיין קשה מאוד ואין שינוי. בחודש השישי לחטיפה הודיעו לנו שאוריאל לא בין החיים וגופתו מוחזקת בעזה.

נסעתי להזדהות ולעצור את הסיוע לחמאס. שם סיפרתי על אוריאל. אנחנו כבר כמה חודשים אחרי ההודעה על המוות, והתחושה נשארה אותו דבר, עדיין כואב. עדיין לא עכלתי, לא ישנה בלילות. המוח לא מפסיק לחשוב. הנפש עייפה.

יום עם הרגשה ומחשבות קשות. גופתו של אוריאל עדיין בעזה. אציין אותו עם תפילה שיחזירו אותו לקבר ישראל