התפאורה הייתה כמעט זהה ללילות הזעם הקודמים. שר הביטחון יואב גלנט מפוטר והאות ליציאה לרחובות ניתן במאות קבוצות מחאה. בתוך כשעה, אלפים חסמו את איילון צפון ודרום, כביש 6 וכביש החוף, צמתים מרכזיים ועשרות מוקדים התמלאו במפגינים. הכבישים בערו ממדורות ואבוקות.
הכול היה דומה, והכול היה שונה. הסרטים הצהובים - סמל מאבק החטופים - שהוצמדו לדגלי ישראל בידי המפגינים הציגו את התמונה כולה. הזעם המתפרץ שכבש את הרחובות בסבבים הקודמים התחלף בייאוש ועצב עמוק. לא במקרה הגיע גל המפגינים העיקרי רק מאוחר יותר. המפגינים ברובם לא ששו לכבות את הטלוויזיה ולצאת מהבית, בהשוואה לאמוק שנראה בשנת המהפכה המשפטית.
ובכל זאת, הם התייצבו. מעט פחות, כעשרת אלפים לעומת עשרות אלפים בסבב הקודם באיילון, אך המסה הצטברה ככל שהתקדם הערב. לפחות עשר מדורות הודלקו, מצפון ומדרום, עם סלעים, מחסומים ומוטות ברזל שהוצבו לעיכוב פתיחת הכביש לאורך מאות מטרים. בצל סערת הדלפת המסמכים המסווגים, הקריאה "ביבי בוגד" הייתה הבולטת. מראשון החוסמים וללא התנצלות. בגרפיטי לבן על הכביש ובשחור על שלטי החוצות.
יאיר ואפי, חברים בשנות ה-60 לחייהם, נהגו להגיע בשנה שעברה על בסיס קבוע. השנה פחות. "רצינו לשמור על אחידות העם. עכשיו הפעם השנייה בסך הכול שאנחנו באים מתחילת המלחמה, הפעם שעברה הייתה ברצח ששת החטופים", הם מספרים, ומסבירים מדוע בחרו לצאת הפעם לרחוב: "אנחנו בצבא, הילדים והאהובים שלנו נפצעים ונלחמים, ויש איש אחד שכל מה שמעניין אותו זה הכיסא שלו ומה יהיה עם הבן במיאמי והחתונה של הבן השני. המדינה חשובה לנו. נלחמתי בלבנון הראשונה, כשיצאתי ראיתי את ההפגנות וזה הרג אותי. לא רציתי לעשות את זה למי שנלחם עכשיו, אבל אני עושה את זה בשבילם, שיתחזקו. בסוף אתה מבין שמי שהיה ברחובות צדק".
לדבריהם, "אנחנו חושבים שאנשים עכשיו יותר מיואשים. פחות מאמינים שיצליחו. אני לא רואה את האמונה, הזיק בעיניים של אנשים, שהיה בפעמים קודמות. הרבה ממי שהיו אז נלחמים כרגע בעזה ולבנון במילואים. אני לא רואה את הגיל הזה פה. לפני שמורידים עליך את הגרזן, אנשים מתפללים לאלוהים. זאת ההרגשה היום".
דן, אלה ויעל, בני 29 מתל אביב, מזדהים עמם. "אין כבר כוח לצאת. זה לא היה יאללה, זה היה כוסעמק, צריך לצאת. איזה באסה", הם מודים. "בהתחלה אמרתי טוב, נחכה, אתה כבר יודע שאתה בא אבל עוד מושך רגע. אנשים באים הפעם עם יותר מטען. לא רק גלנט, או המהפכה המשפטית, אלא גם מלחמה, חטופים וועדת חקירה. הכול ביחד. יש עייפות גדולה. הוא הצליח לייאש אותנו. למה הולכים אם זה לא עזר? כבר הספקנו לשכוח שבליל גלנט 1 זה עזר".
עם זאת, הם חשים כי יהיה קשה לשחזר את ההצלחה של ליל הפיטורים הראשון. "מה זה משנה לנתניהו? יש דברים אחרים שעומדים על הפרק מבחינתו. אנחנו מגיעים כי אין דרך אחרת להתמודד. מה תעשה, תשב בבית ותתייאש? זו החובה המוסרית", הם אומרים. למורכבות במחאה עבור חבר ממשלה, אדם הנמצא בצד הנגדי לזה של המפגינים, התלוותה כהונתו של גלנט בתפקיד מפתח בעת המחדל. "ברור שלגלנט אולי חלק ב-7 באוקטובר, אבל יש גם הערכה אליו. עכשיו מבחינתי הוא עמוד בממשלה שבולם דברים. הוא מייצג, וייצג, משהו קצת שונה משאר החברים בממשלה. המניעים שלו נכונים", מגשרים שלושת החברים על הפער.
שעה וחצי חלפה ללא נוכחות משטרה, עד שהחלה בפינוי הצד הקטן מבין השניים, עם תחילת נאומו של גלנט. את העימותים הקלים שפרצו לרגעים נראה היה שרצו המפגינים יותר מהשוטרים. אולי כצעד נואש לחמם את האווירה הרגועה יחסית. מאוחר יותר, מה שהחל בעצלתיים בכיבוי המדורות וכריזות במגאפון קפץ לפתע לשימוש בבואש, באופן חריג במיוחד למחאות בעיר. בפעם הראשונה בה מפקד המחוז הנכנס חיים סרגרוף נתקל במחאות בעצימות גבוהה מאז כניסתו לתפקיד, הוא ניצל את ההזדמנות לאותת על כוונותיו.
בתוך הלהבות ורעש הפיטורים, המסמכים, המעונות, הסכסוכים, החיסולים וועדות החקירה, היו גם אלה שביקשו להזכיר את הדבר הבוער באמת. "נתניהו בחר להפקיר את החטופים, כמו שהפקיר את כרמל, בשביל קומבינה פוליטית על הדם שלהם", הזכיר גיל דיקמן בעודו צועד לעבר מוקד החסימה. לצדו, בקו הראשון מול האש, עמדו עינב צנגאוקר, בתה נטלי ואילנה גריצווסקי, אלי אלבג, יפעת קלדרון ושחר (זהירו) מור, מנסים לשווא להחזיר את סדר העדיפויות לסדרו.
קרובי החטופים גם היו אלה שהתבצרו זמן ממושך מול הבואש והפרשים כדי למנוע את פינוי הכביש. באופן סמלי, כשההמונים כבר חזרו לביתם, לקראת עוד יום של שגרה, הם עוד היו שם ולא ויתרו. במוצאי שבת, ואולי עוד קודם, יקוו לרכוב על הגל בשביל להעלות את המחאה לגדלים שנשכחו בשבועות האחרונים.