"אוהבים תמיד, סליחה שאתם לא פה": משפחות החטופים כותבות ליקיריהם שלא יחזרו

כבר יותר משנה חלפה מאז השבת הקשה ב-7 באוקטובר. 101 חטופים עדיין נמצאים בשבי בעזה וחלקם כבר אינם נמצאים בין החיים וגופותיהם מוחזקות בידי חמאס בשטח הרצועה. חמש משפחות של חטופים שנרצחו בשבי כתבו מכתבים ליקיריהם כשלכל אחת מהמשפחות יש מטרה עליונה - שיזכו לראות את בני משפחתם חוזרים לקבר ישראל. אלה המכתבים:

ענברי שלי, יפה שלנו. אנחנו כל כך אוהבים אותך ומתגעגעים כל המשפחה. אמא, אבא ועידו. ילדה שלנו, ילדת אור ואהבה, שאוהבת את כולם ובכולם נגעה. ילדה שאוהבת טבע, ששומרת על כדור הארץ, אוהבת גרפיטי וליצור. אם היית רואה כמה אהבה קיבלת מכל החברים.

יש את הגרפיטי הגדול בכביש 471, שקורא לשובך וכתוב "מחזירים את ענבר FREE PINK". אם היית שם, בטח היית אומרת מה קרה לכולם שהם התחרפנו. אין עיר שאין בה קיר עם גרפיטי. תל אביב מלאה בגרפיטי שלך. המוסך בעובד 11 כולו ורוד. היית אומרת שזה מדהים כי את כולם הכרת.

גם בחיפה בגן האם ליד קפה שכנים יש סמטה שנקראת סמטת פינק. אם היית רואה איך בנצי ברופמן צייר אותך כשאת מציירת את עצמך - היית מתעלפת. גם הקבוצה שאת אוהדת, מכבי חיפה, עשתה לך מחווה. השוער שלהם שריף כיוף עלה לדרבי עם חולצה ורודה והכיתוב "PINK". יש גם תערוכה שחצי ממנה עלייך. דיוקן שלך בכניסה וכל אחד הכניס אותך לעבודות שלו. הכי כואב לי היה לראות את הקיר הריק שלא סיימת אותו במסגרת עבודת הגמר שלך. הלוואי והייתי יודעת את הנושא שהיית בוחרת לעבודת הגמר אז הייתי מגישה אותו בעצמי וביחד עם החברים שלך. הציורים שלך והעבודות שלך גם בכל העולם, חלקם היו אפילו באו"ם. אין אחד כמעט שלא יודע מי זאת ענבר הימן.
הציורים שלך והעבודות שלך בכל הארץ וגם בעולם.

יפה שלי, נדרתי נדר שאני עושה הכול כדי להביא אותך לקבורה ראויה באדמת ארץ ישראל, אבל זה קשה יפה שלי. הלב שלי נשרף ואני עם דמעות פה. אני רוצה שתהיי כבר פה בארץ ושאוכל לעשות לך קבר ומצבה ורודה, שאוכל לשים נר ופרח. אני פה באבל מושהה. אי אפשר ממש לבכות ולהישבר כי אנחנו צריכים להיות חזקים כדי להילחם להביא אותך לארץ.

קשה לי ללכת לשבת בבתי קפה כי זה היה הטקס שלנו. לאבא קשה לחנות ליד הרכבת איפה שהוא היה מוריד אותך ולעידו קשה כי היית יותר מאחות בשבילו. היית חברה. גם לי היית יותר מבת. היית חברה. דיברנו על הסודות הכי כמוסים שלנו ותמכנו אחת בשנייה כמו חברות וזה חסר לי כל כך.

רק שתדעי שטסתי לכל העולם. הייתי ברומניה ביום השואה הבינלאומי ודיברתי על כך שצריך להחזיר אותך וגם הייתי במשלחת באו"ם וראש הממשלה הקריא את השם שלך מעל בימת האו"ם. דיברתי עם ראש הממשלה בארוחת שישי והוא הבטיח לי שתחזרי. עכשיו אני מחכה שתחזרי כבר יפה שלי. אוהבת אותך תמיד לתמיד. אמא.

אבא, אני עדיין מסרבת להאמין שאתה לא פה ושעברה שנה מאז היום הנורא ההוא. שנה שלמה לא ראיתי אותך, לא שמעתי אותך, לא חיבקתי אותך. יש לי כל כך הרבה לספר לך, לפעמים באינסטינקט אני עדיין מנסה להתקשר אלייך. הטלפון המכובה מזכיר לי שאתה כבר לא פה.

אתה בטח יודע, אבל רציתי לומר לך איזה גיבורה אמא. כשהמחבלים ירו בך, היא עשתה הכול כדי להציל אותך. היא נלחמה על חייך ולא ויתרה עד נשימותייך האחרונות. נשארה לידך כל הזמן. אני שמחה שלא הספקת לראות שהמחבלים רוצחים גם אותה. אני שמחה שלא היית צריך לדעת את זה. אבל אני עצובה כל כך שאתה לא יודע שאנחנו שרדנו כי אני בטוחה שזה הדבר היחיד שחשבת עליו ברגעים האלו.

לא הספקת לדעת שמור נלחמה לבדה עם המחבלים על דלת הממ"ד בזמן שהייתה לבד עם הילדים שהסתתרו מתחת למיטות ובזמן שמחבלים שורפים להם את הבית. אבל הם הצליחו לברוח ולהינצל. גוני האמיץ והגיבור הזה כל כך דאג לכם כשלא עניתם והוא בא לחפש אתכם בבית. כשלא מצא אתכם, הוא התחבא מתחת לשמיכה בחדר שלו. גל כמעט יצא בשיא התופת לעזור למור בזמן שרוצחים את השכנים שלו. גידלת ילדים שהם גיבורים.

אבל אני לא גיבורה אבא, אני לא באמת יודעת לחיות את החיים האלו בלעדייך. אני עדיין צריכה מקום להיות בו הילדה הקטנה של אבא. אני עדיין צריכה את החיבוק שלך ואת הדעה שלך על כל מה שאני עושה. אני עדיין לפעמים מדמיינת שהכול היה טעות ושאתה חוזר עם החיוך הענק שלך ואומר לי שעכשיו הכול בסדר. אבל כלום לא בסדר. תחילה אפילו את אמא לא יכולנו לקבור בבית בבארי. קברנו אותה בפלמחים כי היה אסור להגיע לבארי. רק לפני חודש העברנו אותה חזרה לאדמת בארי. האדמה שמחכה לך. יש לך שם מקום שמור, ליד אמא וליד חיים. לצערי ליד יותר מדי חברים שלך שנרצחו ביום ההוא.

אבא, אני מבטיחה לעשות כל מה שאני יכולה כדי להחזיר אותך לקבורה ראויה ליד אמא. לתת לך את מנוחת העולמים שכל כך מגיעה לך. לעשות לך קבר כמו שצריך, ומצבה משותפת עם אמא. ורק אז אוכל אולי להשלים עם זה שאתה לא פה. רק אז אולי אפסיק לנסות להתקשר אלייך ולהבין שהפרק הזה נסגר. ומי יודע? אולי יום אחד גם להחלים. אני אוהבת אותך כל כך אבא, סליחה שאתה לא פה.

טל שלי. כתבתי לך הרבה בהתחלה לוואטסאפ בתקווה שיום יבוא ותקרא הכול. גם צילמתי ותיעדתי כל מה שאפשר. אני יודעת כמה חשוב לך לא לפספס כלום שקשור לילדים. אבל עכשיו, שנה אחרי, רציתי לספר לך כמה דברים שאותם מעולם לא כתבתי לך וכנראה שגם מעולם לא תקרא. החיים לצידך כל כך הרבה שנים לימדו אותי לחשוב כמוך והרבה פעמים אני יודעת בדיוק מה היית רוצה או אומר, משתדלת לפעול בהתאם לבקשותיך שמעולם לא ביקשת.

קיבלתי סטטוס חדש. אלמנה. והילדים גם הם קיבלו סטטוס יתומים. אנחנו כל כך מתגעגעים אלייך. בכלל לא ניתן לתאר את העוצמות, מרגישים את זה בכל איבר בגוף ולפעמים ברגע לא מתוכנן פתאום עולה גל של כאב ועצב מהחוסר שלך. אבל גם רציתי לספר לך שאנחנו שואפים להיות עם הראש מעל המים, לאחוז בחיים כמה שאפשר. לא סתם לחיים אלא חיים טובים. אלה דברים שבוודאי נזכה להם רק אחרי שגופתך תחזור ובאמת נוכל לסגור מעגל כי בינתיים עוד לא. הייתי מתה לשאול אותך מה דעתך על המצב הנוכחי, שבו הגופה שלך אינה כאן. הייתי רוצה לדעת מה דעתך וסביר להניח שיודעת גם את התשובה. אבל אתה חייב להבין טל: יש פה גם ילדים, שעבורם הסיפור עוד לא הגיע לסופו. אודי דרך אגב בטוח ש"המדענים" טועים ואתה עוד תחזור.

הכי הייתי רוצה לספר לך שיש לך בן חדש וקוראים לו לוטן. מה היית אומר על השם? הכול היה כל כך בהתחלה ולא הספקנו לתכנן כלום. רק אמרת שנצטרך רכב גדול יותר. אגב, קניתי רכב חדש. קצת התלבטתי, אבל בסוף ידעתי מה היית בוחר וכמובן שגם אבא שלך עזר. אז לגבי לוטן, איזה קסם, איזה מתיקות. הוא אור גדול והיית כל כך נהנה ממנו. הוא מחייך, מגיב וזוחל ובכל פעולה שאני עושה איתו, אני מדמיינת אותך עושה ונהנה. אנחנו נדאג לספר לו עלייך, לספר על המשפחה המפוארת שהייתה לנו. הילדים מתים עליו, כרגע רבים עליו, בטח בעוד שנה-שנתיים יתחילו לריב איתו.

ואתה לא מאמין טל. אנחנו גרים השנה במשאבי שדה, כל כך קרוב למפעל ולרביבים שאהבת. אור ויאיר גרים ברביבים. גם הקבר הריק הזמני שלך ברביבים. מה שמפתיע הוא שכמעט כל אחד שאני פוגשת בשבילים, מספר לי שהכיר אותך. בכלל, אתה כבר לא כזה אדם פרטי. הפנים שלך בכל שלט בכל מקום בארץ. אנחנו צריכים לספר עלייך ועל מה שאהבת וזה כבר לא רק שלנו. אבל נכנסת ללב של כל כך הרבה אנשים ואני שמחה שמעגל רחוק ורחב יותר למד להכיר את מי שהיית. יש ציבור רחב של אנשים שנלחמים להחזרתך והחזרת כל החטופים וכל כל הרבה אנשים טובים שעוזרים לנו.

הילדים חושבים עלייך המון. עינב ממש יד ימיני. מאוד עוזרת וכמו אמא קטנה ללוטן. היא עדיין עקשנית כמו שאתה זוכר, אבל באה לעצרות ופעם אחת אפילו נאמה. ניר מאוד גדל. אמרתי לו שהחיבוק שלו מזכיר את שלך. הוא כל כך מצליח עם מספרים ולכל מי ששואל, הוא מספר שאתה לימדת אותו. ואודי עם אותן עוצמות - רק הרבה יותר. כל כך רגיש. עכשיו הוא החליט שהוא רוצה כלב. מעניין מה היית אומר על זה. לעולם לא הצליח להתרגל למציאות שאתה לא חלק ממנה. לעולם לא נשלים עם החוסר שלך. הייתי נותנת הכול לעוד רגע איתך באותו בוקר כשיצאת, להיפרד כמו שצריך, מי העלה על דעתו לאיזה תופת הלכת. אני לא מפסיקה לדמיין את הרגע שהארון שלך ואתה בתוכו יונח לפנינו ונוכל באמת להיפרד. אני ארגיש שאתה קרוב ונאמר שלום לנצח.

אוהבת תמיד, אלה.

תמירי, שנה עברה מאז שחשבתי שיש לי אותך לעד. בבוקר 7 באוקטובר נלקחת מאיתנו בהפתעה איומה, בזמן שהתכוונת לקום ליום חג הקיבוץ ולהעיף עפיפונים עם הילדים, הגבול הופקר ומאז אתה לא כאן ואני עדיין ממאנת להאמין שלא תחזור אלינו בחיים, בדמותך התמירה, הליכתך הקלילה, חיוכך הנצחי.

הגעגועים צורבים והידיעה שאתגעגע אלייך לנצח הורגת אותי מבפנים. עמדתי במרפסת הבית והרגשתי אותך - המקום שהיה שוקק חיים איתך. היית מגיע, הולך למקרר, לוקח בקבוק בירה ויוצא לגינה. מאותו רגע, הבית התמלא אור, שיחות עומק על החיים מלאות רגש ורגישות לצד המון שטותניקיות, צחוק וקונדס. עמדתי במרפסת והרגשתי בשקט הרועם ובחסרונך ושאלתי: זה לעד? כל החיים לא תהיה כאן? עיניי התמלאו בדמעות. איך אעבור את כל הימים הבאים בלעדיך? זה נראה בלתי אפשרי ואז אני רואה את דמותך מול עיניי אומר: "אמא... תשמרי על עצמך..". מדמיינת אותך, מדברת איתך, מנסה להבין מה היית אומר, איזו מחווה היית עושה.

אתה שותף מלא. בדמיוני אתה מגיב, מחייך, קורץ ומביע עמדה. דרך הדמיון אני מחיה אותך וזה מה שמחזיק אותי. מאוד אהבתי לצפות בך מתבגר אל עולם הגדולים, כשעשית משהו האמנת בו והבנת למה אתה עושה אותו, כך בזוגיות שלך עם הדס ובהורות לאסף ונטע. אם יש משהו שגומר אותי - שלא זכית להתבגר איתם והם לא זכו להתבגר איתך. אני מסתכלת עליהם ורואה אותך - השארת בהם כל כך הרבה מעצמך וכשאני איתם אני מרגישה אותך מביט בנו ומבסוט על החיים.

אהבתי את ההסתכלות שלך על החיים, קיבלת את הדברים בפשטות ואהבה. נהגת לומר שאדם חי במציאות שהוא מייצר לעצמו וכך האמנת שאדם יכול לרקום את חייו, אבל את 7 באוקטובר לא דמיינת, נכון? הרי אם היית חושב שיש סיכוי הכי קטן למתקפה כזו, היית מרחיק מראש את הדס ואסף ונטע מניר עוז, שהרי תמיד אמרת שהמשפחה שבנית זה הדבר היקר לך ביותר. אז חשוב שתדע שהם מדהימים. הם שרדו את התופת ומתמודדים בצורה מעוררת גאווה. אתה בטוח מבסוט עליהם. שוב, בכלל המילה מבסוט תפורה עלייך.

אסף ונטע כל כך גדלו בשנה הזו, לנטע ארך השיער וכמו שתמיד אמרת - היא מנהלת את העולם ואסף- תמיר קטן, אלוף בכדורגל ועושה על האש כמוך, כפי שלימדת אותו. אם אתה רואה אותם אתה בטוח מחייך, הם מדהימים והם שלך. היה תענוג לצפות בך גדל לתוך ההורות ונהנה ממנה, ובאופן הכי כנה ידעת לומר מה מאתגר אותך והיית מתמודד מתוך תבונה והבנה וזה היה ממש מרגש.

תמירי, שנה עברה וכל יום אני מספרת לך כמה אני אוהבת אותך, הנחמה הקטנה שלי היא שלא חסכתי מילים אלו בהיותך כאן ומודה לך על כל הפעמים שאמרת זאת בחזרה. היית לי בן וגם מורה, היית ועודך לי גאווה. אעשה כל שביכולתי להשיב אותך אלינו ואמן שעוד תפתיע ותשאל: למה מיהרתם להספיד אותי. ובבקשה, תן סימן.

אוהבת הכי בעולם, אמא.

לאחר 12 חודשים - כותבת לך אוריאל היקר שלי. כל כך קשה לאבד ילד. זה לא טבעי. הכאב לא חולף ומפלח את הלב כל יום מחדש. במשך כל שעות היום במיוחד בשבתות וחגים. אני מתעוררת בבוקר לאחר שינה של שעה בלילה ועוברת על כל התמונות והסרטונים שלך. אני בוכה בלי סוף, אין לי שליטה על זה. מאז שעזבת, החיים הפכו להיות בלתי נסבלים.

החיוך, השמחה, החיים עצמם, הפכו להיות מאולצים. אין טעם לכלום. ילד שלי, הכול התגמד והפך לטפל. זכרונך לא מש מנגד עיניי כל שנייה במשך היום. נזכרת בך בכל פעולה של היום. הכאב שורף לי בגוף ובנשמה. לא יודעת איך ממשיכים מפה. עדיין יש בי זיק של תקווה לראות ולחבק אותך שוב פעם. אולי פעם אוכל לחבר את רסיסיי ליבי השותת דם.

אנשים אומרים לי: נבחרת. ואני זועקת מדם ליבי לא רוצה להיבחר. אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה להיבחר. אני מתגעגעת אליך בלי סוף יום ולילה, מתגעגעת לחיוך ולשמחה המדבקת שלך, מתגעגעת לקלילות של החיים שלך, מתגעגעת לאופטימיות שלך, מתגעגעת שהיית נכנס וקורא לי מאמי. אני מתגעגעת ורוצה לחבק אותך חזק חזק ולא רוצה לשחרר לעולם אהוב שלי. אני מייחלת שסוף סוף ניפגש.

יקר שלי,
אמא שלך שתחכה לך עד הנשימה האחרונה שלה. בלעדיך ממש קשה.