"לא היה שם אפילו איש נחמד אחד?"
"יש לך התקפי חרדה?"
"אבא לא בחיים וחשוב לך מאוד שהוא יחזור, למה?"
מאז 7 באוקטובר, שאלות אלה ודומות להן הופנו לשורדי שבי, לנשים וחמור מכך, לילדים ולילדות בראיונות תקשורת וביוזמות תיעוד שקמו בשנה החולפת. עוד לפני 7 באוקטובר, ובמיוחד אחריו, ריבוי יוזמות התיעוד הוא חלק מההכרה בחשיבות שימור הזיכרון, ובכלל זה השימוש הנרחב בתיעוד בעל פה (oral history). אולם תיעוד מסוג זה - בכלי התקשורת או בכל מיזם תיעוד אחר - חשוב שייעשה תוך כדי הקפדה בלתי מתפשרת על כללי אצבע; כללים שיש בהם כדי להבטיח, ככל האפשר, כי התהליך יהיה רגיש, אתי ומקצועי. אנו מחויבים לכך כדי להבטיח תחושת ביטחון ומוגנות, וכדי להימנע מגרימת נזק נוסף או ניצול.
לצער כולנו, ילדים וילדות היו חלק ממאורעות הזוועה של 7 באוקטובר ואחריו: אלו שנחטפו וחזרו מהשבי; אלו שבני משפחתם עדיין בשבי, והם מעורבים במאבק המשפחות להשבתם לארץ; אלו שהיו עדים לרצח בני המשפחה הקרובים ביותר או למעשי זוועה אחרים. גם אם רצית, היה קשה מאוד להימנע מצפיה בראיונות עם הילדים והילדות שניצלו מהטבח. הלומים מצער הם מופיעים שוב ושוב בכל ערוצי התקשורת, משחזרים שוב ושוב בכאב את מה שעבר עליהם. עבורם, ועבור כולנו, 7 באוקטובר טרם הסתיים, ספק אם אי פעם יסתיים.
מבחינה משפטית, איש לא עושה מעשה אסור. חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 מבטא ברובו את התפיסה הרואה בילדות ובילדים אובייקטים הזקוקים להגנה. סעיף 24 לחוק נוגע להגנה מפני פרסומים שהמחוקק ראה בהם מזיקים, ובהם פרסום של קטין שנעברה בו עבירת מין, אלימות או התעללות. עם זאת, משום מה המחוקק בחר להחריג מאיסור זה ילדים וילדות שהם נפגעי תאונת דרכים, פעולת איבה או מעשה טרור. כלומר, אישור בית המשפט להתרת פרסומים אלה לא נדרש. אבל גם כשהמחוקק משך את ידו (עניין שמצדיק דיון בפני עצמו) מהסדרה בתחום, אין משמעות הדבר שהכל מותר.
"זכות ההשתתפות" של ילדים ונוער, בתהליכי קבלת החלטות הנוגעים לחייהם, קבועה באמנת האו"ם בדבר זכויות הילד. משמעותה היא שילדים וילדות ייכללו בדיאלוג, בשיח, בהחלפה של דעות, רגשות ומחשבות, ולענייננו - בשימור הזיכרון ובעיצוב הנרטיב הלאומי של אירועי 7 באוקטובר. היא נדרשת כחלק מהתייחסות מכבדת ומהאפשרות להשיב את תחושת השליטה, שכה נגזלה מילדות ומילדים בעקבות הטבח. אלא שראיון עם שורדים בכלל, וילדות וילדים נפגעי עבירה בפרט, הוא תהליך רגיש, המצריך גישה עדינה, אתית ומקצועית, כדי להבטיח תחושת ביטחון ומוגנות, כדי לא לגרום לנזק נוסף כדי להימנע מניצול.
חשוב לזכור, לכל אדם עומדת "הזכות להישכח" ולשוב אל אלמוניותו. בעידן שבו לכל אחת ואחד מאיתנו יש, נוסף על הגוף הפיזי, גם "גוף דיגיטלי" שהוא מגוון הייצוגים של אדם בסביבות וירטואליות (רשתות חברתיות ופלטפורמות מקוונות), מראש קיים קושי במימוש זכות זו. קל וחומר עבור ילדות וילדים, שלא תמיד הסכימו לחשיפה בהבנה מלאה של ההשלכות, ומבקשים בשלב מאוחר יותר לרדת מסדר היום ולשוב לחייהם הפרטיים. הם מבקשים שהכאב, הסבל והטראומה לא ימשיכו להגדיר אותם.
לכן, מוטלת עלינו - הציבור השרוי בטראומה קולקטיבית - החובה לשאול את עצמנו: האם ראיונות מסוג זה אמורים להיות חלק מתוכניות המשודרות בפריים טיים בטלוויזיה, או שעליהם להישאר במסגרת מיזמי תיעוד מסודרים? האם באמת אפשר להתייחס להסכמה של ילדות וילדים לחלוק מידע לאחר שחוו טראומה, או כשהם שקועים עמוק במאמצים להשיב את בני משפחתם מהשבי, כ"הסכמה מדעת"? האם היה נכון לחלוק את הראיונות שכבר נעשו בין כל מיזמי התיעוד ובין כל כלי התקשורת, כדי למנוע חזרה עליהם?
לא בטוח שיש תשובות ברורות וחד-משמעיות לכל השאלות, אך גם כעת - שנה לאחר הטבח הנורא - בוודאי שיש לתת עליהן את הדעת. זהו תפקידנו כחברה, וזה תפקידו של המחוקק כדי למנוע נזקים נוספים.
הכותבת היא מנהלת מערך התיעוד בנציבות האזרחית לתיעוד ולחקר פשעי חמאס ב-7 באוקטובר בנשים, בילדים ובמשפחות, מיסודו של מכון דבורה