ענבל דגן, אחותו של נווט הקרב רב-סרן אסף דגן, ששם קץ לחייו לפני כמה ימים, ספדה לו בפייסבוק, הטיחה ביקורת במוסדות המדינה והביעה תקווה שהצדק עבור אחיה ייעשה.
"אני עוד לא מאמינה שאני כותבת את המילים האלה, אבל שלשום הגיעה הבשורה ממנה חששנו - אחי, הגיבור שלי, נווט הקרב רב-סרן אסף דגן, הלך מאיתנו. ביער באזור עתלית אסף בחר לסיים את המלחמה שניהל בשנים האחרונות - מלחמה קשה ואכזרית שהתחוללה בתוכו. ובמילותיו, כפי שכתב במכתב שהשאיר לאמא שלנו":
'אני רוצה שתדעי, אמא שלי, שעכשיו לא כואב לי יותר. עכשיו, אמא, מצאתי סוף-סוף מנוחה. אני מאמין שכל יצור חי זכאי לבית. מקלט. ואני כל כך עייף, מותש. כל יום רק מוסיף לי כאב וקושי כשאני רואה אותך נלחמת בשארית כוחותיך. אני יודע שכשאת קמה בבוקר (או באמצע הלילה) את דואגת לי ומודאגת ממני. אני לא רוצה שיהיו לך תקוות שווא. אין לי מקום בעולם הזה. הנחמה שאני מוצא הוא שכעת אולי יוקל לך לדעת שמצאתי נחמה ושלא תצטרכי לדאוג לי יותר. ההחלטה שלי לעזוב אותך מוסיפה לתחושת הבושה שממלאת את כולי, אבל כל כך הרבה קושי ממלא אותי, ואני לא יכול עוד'.
ענבל תיארה את התסמינים שהופיעו אצל אחיה כשהשתחרר מהשירות הצבאי: "בשלוש השנים האחרונות, מאז שהשתחרר משירות צבאי בגיל 35, אמא שלי הקדישה את כל חייה בניסיון להציל את אסף. אסף נפצע בנפשו במהלך שירותו הצבאי; פציעה קשה ומורכבת יותר מכל פציעת גוף. עוד לפני שהשתחרר באופן רשמי, אסף הראה את כל התסמינים, 'לפי הספר', של פוסט טראומה. בשלוש השנים האחרונות מצבו הלך והתדרדר. אמא שלי נלחמה עליו בכל כוחה. בשלוש השנים האחרונות עסקה רק בניסיונות להצילו. היא פנתה לכל גורם אפשרי - ממשרד הביטחון וצה"ל, דרך ארגונים ועמותות ועד לחברי כנסת. היא נפלה על אוזניים אטומות".
היא הוסיפה כי "אסף היה נווט קרב בחיל האוויר, שבכלל החל את שירותו הצבאי כקצין בצנחנים, ורק לאחר מכן החליט לצאת לקורס טיס. הוא לחם במלחמת לבנון השנייה, והשתתף בכל מבצע צבאי ב-20 השנים האחרונות. למרות מצבו, גם בשנה האחרונה המשיך לשרת במילואים בבור חיל האוויר בקריה. את ה'משמרת' האחרונה עשה שם אך לפני שבועות ספורים".
דגן גם הטיחה ביקורת כלפי משרד הביטחון והממסד על אוזלת היד בטיפול באחיה: "אסף היה הלום קרב מובהק, אבל המערכות האטומות במדינה לא הצליחו לעזור לו. על פי הפרוטוקולים המיושנים של משרד הביטחון, ובהתאם לאחת התשובות הלקוניות שמסר משרד הביטחון לאחת מפניותיה הנואשות של עמי, אסף היה צריך 'לפנות בעצמו' ולבקש עזרה".
לדבריה, "האבסורד הוא שכולם יודעים שאחד המאפיינים של הלומי קרב ופוסט טראומתיים קשים הוא שהם אינם מסוגלים לפנות ולהושיט יד לעזרה. דווקא המקרים הקשים ביותר מסתגרים בתוכם, וקמלים. באופן אבסורדי, הם האנשים שזקוקים לעזרה יותר מכל. אמא שלי הייתה הקול שלו. היא זעקה את זעקתו. היא כתבה לכולם שהסוף שלו ודאי. היא קיוותה שמישהו במערכות הצבא והמדינה יושיט לו יד. אבל זעקתה הדהדה במשך שלוש שנים בחלל ריק".
עוד אמרה דגן: "אסף נתן את נפשו למדינה, תרתי משמע. הוא סבל מפציעת נפש קשה מאוד, שהובילה למותו. לא רק שהמדינה כשלה בהצלתו - כעת המדינה מסרבת לחלוק לאסף את הכבוד שמגיע לו ולהיקבר בלוויה צבאית, בחלקה צבאית, כפי שראוי לו".
ענבל הוסיפה שהיא ומשפחתה יעשו הכול שהצדק עבור אחיה ייעשה: "גופתו של אסף נמצאת כעת בבית החולים רמב"ם. כמו שבחייו אסף התנדב בכל רגע פנוי כדי לסייע לאחרים, כך כאקט אחרון של צדקה ביקש במכתב שהשאיר אחריו שאיבריו ייתרמו. כך עשינו".
"כעת, אנחנו המשפחה, מבקשים מהעם להירתם ולסייע לאסף בכל רמה ודרג כדי לדאוג שייעשה עמו צדק, כדי שיובא לקבורה צבאית, וכדי שיזכה לכבוד ולהכרה שמגיעים לו (כפי שבשלב זה הצבא מסרב לעשות). למען אסף ולמען רבים אחרים, המשפחה לא תאפשר את העוול הכפול והמכופל הזה, ותסרב בתוקף לקבור אותו בכל טקס שאינו טקס צבאי מלא, וקבורתו בחלקה צבאית בבית עלמין. אם לא מערכות המדינה, אנחנו בטוחים שעם ישראל יושיט יד בחזרה, וידאג יחד איתנו שייעשה עם אסף צדק. אסף, אני מתגעגעת אליך ואוהבת אותך. אנחנו לא נוותר".
אם אתם או אדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אנא פנו לעזרה מקצועית. ניתן לעשות זאת בדרכים הבאות: שיחה עם מוקד ער"ן בטלפון 1201 או באתר של העמותה, וכן באתר האינטרנט של סה"ר.