שחר של יום ישן. משהו חדש עדיין לא זורח. בין השורות מדברים על הזדמנות נדירה שנוצרה באקראי. ותוהים האם יהיה מי שידע להתעלות אל גודל הסיכוי ולכלות סוף סוף את השנה שיצאה וקללותיה. בשטחיות של עולם הסלפי והתמונות המעובדות מדברים על תמונת נצחון. המהות לא חשובה, רק התמונה. ובכל זאת האם אפשר לנצל את הרגע הזה כדי לסגור כמה מעגלים?
מעגל חייו של רב המרצחים נסגר וכן ראוי, אפשר לסגור את מעגל העצב והיראה של החטופים ומשפחותיהם, אפשר לסגור את מעגלי הדמים בעזה ובלבנון. ומאידך יש מי - בממשלות ישראל ואיראן - שישמחו מאד להשאיר את המעגלים פתוחים. להנציח את איבת העולמים עד לבא המשיח - שלנו או שלהם. יש מי ברחוב בלפור שרוצה גם הוא עוד קצת מהרע הזה. ודווקא בידיו נמצא עכשו המפתח לסגירת כל המעגלים. אז למה אתה מחכה נתניהו?
אין פינה בישראל של היום שהייאוש לא שולט בה. להוציא כמה מנותקים כרוניים שמשוכנעים שאנחנו חיים בתוך נס נפלא, מרבית הישראלים חיים בלי אופק של תקווה. אלה האוייבים מבחוץ שהתעוררו ולא נותנים מרגוע, החזיתות הפנימיות שאחת יותר מביכה ומדכדכת מהשניה וזאת השתיקה הגדולה של אלה שאמורים להיות אמונים על יצירת החלופה המעודדת אבל נראה שגם הם טבעו במדמנה.
מדינת ישראל הייתה אמורה להיות המענה המוחץ לכל יאושי הדורות היהודים הקודמים. האמיתיים והמדומיינים. עם השנים, ובייחוד עם השנתיים האחרונות, מסתבר שגם היא לא מסוגלת להעניק מעטפת של אופטימיות. האוטופיה הציונית התגלתה כמלכודת מוות ליהודים ולפלסטינים. ובתוך המוות ופולחניו הבשורות הטובות מתעקבות והרעות רודפות זו את זו. במלאת שנה למלחמה, הדפים מלאים בחשבונות נפש ובהתחשבנות פוליטית. כולם מאשימים ואף אחד לא אחראי. הצלופח הראשי עוד חומק בחלקלקות, שריו החנפים ושאר עדת העיוורים הולכים בעקבותיו וההר בולע את כולם.
אף אחת ממטרות המלחמה לא הושגה
ובתוך ההתחשבנות הגדולה הנה חשבון קטן. מדברים אצלנו הרבה על העליונות הטכנולוגית. היא מזהה ומיירטת, היא יורה ומחסלת, היא בלב תפיסת הבטחון ובמרכז היוהרה הלאומית. בשני מצבים מלחמה טכנולוגיה היא נזק ולא תועלת. מול אוייב חסר טכנולוגיה שנלחם עדיין באבנים ומקלות ומול ההכרח לתרגם את הישגי המלחמה למציאות מדינית חדשה.
מפגעי מגדלי התאומים בניו יורק הצליחו להפוך מטוסי נוסעים ענקיים לטילי שיוט קטלניים באמצעות סכיני חיתוך יפאניים זולים. ולהוריד - לרגע - את המעצמה החזקה בעולם על ברכיה. מחבלי חמאס הצליחו גם הם, באמצעים פשוטים יחסית, להביס את הצבא החזק, המצוייד והטכנולוגי ביותר באיזור. אחרי שנה שהייתה מסע של נקם וזעם, אף אחת ממטרות המלחמה לא הושגה. בתוך מנהרות שלא שונות בהרבה מהטכנולגיה של בר כוכבא במאה השניה חמאס עדיין חי וקיים אף שסינוואר נהרג באופן מקרי, החטופים עדיין נעלמים מחיישניי וסייעני מיטב המוחות והתקציבים של אומת ההייטק.
אנחנו נותנים לצה"ל לא לנצח
צריך לומר גם דברי כפירה בעיקר. הגיע הזמן לעשות את חשבון הנפשות הגדול. כמה נפשות הצילה כיפת ברזל ובכמה חיי אדם היא עלתה לנו. מאות או אלפי מיירטים של סוללות ברזל הפילו המון מטענים מעופפים שכוונו אל מרכזי האוכלוסיה והצבא של ישראל. חיי המונים ניצלו. עמיר פרץ, המפתחים והתעשיות, הלוחמים והאמריקאים קנו לנו זמן יקר. שנוצל - לשום דבר. מתחת לכיפה התפתחה תרבות של לא צריך לעשות כלום. הרי הכיפה מגנה עלינו. בכלל כל הארץ כיפות כיפות. כיפות פוליטיות מגינות על הממשלה מפני יריביה וכיפת הברזל מגינה על אותה ממשלה מפני הצורך, חלילה, להגיע להסדרים מדיניים. בחיים הוכח - אצלנו ובכל מקום - שהסדרים מדיניים חוסכים הרבה יותר חיי אדם מאשר חירחורי מלחמה.
אבל אנחנו מאוהבים בכח, נותנים לצה"ל לא לנצח ובוחרים בממשלה לפי צבעי המלחמה בהם מתאפרים ראשיה. והתוצאה: כיפת ברזל שהייתה מענה טקטי לזמנה הפכה לחלק בלתי נפרד מאמצעי המניעה האסטרטגים כנגד כל הסדר והידברות. קיומה איפשר הפקרות מדינית שסופה שנת מלחמה ורבבות חללים שלנו ושלהם. הגיע הזמן להוריד את הכיפה. כי פיקוח נפש של שתי אומות דוחה הכל. וכל מי שמסרב, חל עליו דין רודף ודינו אחד.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית