קצין אמיץ, נכד של חלל מיום הכיפורים וחייל שאיבד את בן דודו בתאונה: סיפורם של הנופלים מסיירת גולני

רב-סרן אופק בכר, בן 24 מנס ציונה, מפקד פלוגה, סרן אלעד סימן טוב, בן 23 מצופים, מפקד צוות, סמל ראשון אלישיב איתן וידר, בן 22 מירושלים, סמל ראשון יעקב הלל, בן 21 מירושלים וסמל ראשון יהודה דרור יהלום, בן 21 מחברון נפלו בקרב בדרום לבנון.

אופק הוביל את חייליו באומץ ובגבורה, סבו של אלישיב נפל במלחמת יום הכיפורים, אלעד הגשים את חלומו ויהודה התחתן לפני כחודשיים. סיפורם המלא של הנופלים.

אופק, תושב נס ציונה, בוגר בית הספר גולדה בעיר, מפקד הפלוגה, הותיר אחריו הורים, רונית ויהודה, ושני אחים, שגיא ואופיר. ראש העירייה, שמואל בוקסר, חברי מועצת העיר ותושביה ספדו לאופק על היותו קצין אמיץ שנפל כמפקד פלוגה בסיירת גולני בלחימה בלבנון: "אנו שולחים חיבוק חם למשפחה הכואבת ונעמוד לצידם ברגעים הקשים", כתבו מטעם העירייה. פרטים על מועד הלוויה יפורסמו בהמשך.

אודי, אביו של אופק, סיפר לוואלה: "אופק גדל ביחידת אגוז. עד שהגיע להיות מ"פ בסיירת גולני. הוא עשה הרבה פעולות עוד לפני שבכלל התחילה המלחמה. כבר חודש וחצי הוא לא היה בבית, דיברנו רק פה מילה שם מילה בוואטסאפ. היה מאוד עמוס. הוא אמר לנו שהכין את החיילים ושהם חדורי מוטיבציה, שהם מאמינים במה שהם עושים, שאם הם לא יעשו אף אחד אחר לא ייקח את הדגל הזה. עד היום הארור שבו הוא שילם את המחיר הכי גרוע. אופק יכול היה לעשות כל דבר שהוא רצה אבל בחר בצבא. אהבו אותו מאוד. הוא היה אדם שמקפיד על כל דבר, קצין משכמו ומעלה שנועד לגדולות. המדינה הפסידה".

אביו המשיך לספר על בנו: "ב-7 באוקטובר אופק היה בחופשה בביתו. הוא ישר נסע לדרום, אסף חברים בדרך, ללא תפקיד מוגדר, מצא נשקים ונלחם בכפר עזה. שם הוא נפצע וחטף שני כדורים בכתף, לא היה יכול להזיז את היד. הוא פונה בסורוקה והיה שם עד הערב, כשראה מלא פצועים מסביבו, אמר זה לא בשבילי ויצא חזרה להילחם. אחרי זה נלחם בעזה ולא יצא הביתה חודשים. כל השנה לא ישנו בלילה".

עמותת יחידת אגוז, בה שירת אופק: "הסיירת הצפונית משתתפים בצערה של משפחתו של בוגר היחידה ומפקד פלוגה בסיירת גולני רב סרן אופק בכר ז"ל. ההלוויה תתקיים ביום ראשון י"ח בתשרי, 20.10, בשעה 16:00 בבית העלמין הצבאי בנס ציונה".

אמו של רב-סרן אופק אהרון, שנהרג בשוגג מירי עם רב-סרן איתמר אלחרר, בשל טעות בזיהוי במטווח בבקעת הירדן, ספדה לאופק שהיה חייל של בנה: "אופק בכר היקר, היה חייל של אופק שלי. אופק היקר, תודה שנלחמת עבורנו, תודה שהיית חלק מהצוות שהנציח את אופק שלנו ואת איתמר. ה' יקום דמך. כואבת את לכתך. הלב ממשיך להישבר עוד ועוד. תן חיבוק ממני לאופק".

אודי הלר שירת כמתעד צבאי לצד אופק וסיפר עליו: "אופק בכר היה קצין אמיץ ומנהיג אמיתי. שבוע שלם הייתי המתעד המבצעי שלו. ראיינתי אותו, צילמתי אותו מוביל את חייליו, הלוחמים, באומץ, בגבורה, רץ קדימה, צועק, תמיד מקצועי, יודע מה הוא עושה, מכווין את הכוח, מנהל את מפקדי הצוותים, דורש מהם הרבה, ולצד זאת ביישן, לא כל כך רוצה להצטלם, כל הזמן אמר לי 'אני מרגיש כמו ביבי', עם חיוך נבוך. לא ויתרתי לו, רצתי אחריו, שם מיקרופון ומצלם. בשלב כלשהוא שאלתי אותו 'תגיד, בן כמה אתה?'. עכשיו, יש הלוויה ושבעה, ודמעה. זה יום עצוב. הוא ילד של הורים, גיבור של כולנו. לעד".

הלר הוסיף לוואלה: "ליוויתי אותו כשהיו במארון א-ראס. מההכנות ב-30 בספטמבר עד יום שני לאחר מכן. הייתי צמוד אליו. אני חושב שאני האחרון שצילם אותו באירוע צבאי. ראיתי אותו גם ביום שישי האחרון בשרגא. אני מצלם בווידאו כל הזמן את המפקדים בשטח. היה קטע שאני זוכר אותו ממש, שהלכנו שם באחד הלילות, והיה צריך לכבוש יעד. התקרבנו לחומה ואז היה צריך לקפוץ ולרוץ קדימה".

לדבריו "אופק הוא אדם מאוד מקצועי. אחרי אירוע הנ"ט ביחידה הוא עבר מגנן-מגנן לוודא שמפקדי הצוותים מוגנים, ואם היה בית שלא היה מוגן הוא נתן הוראה לפנות אותו ולעבור לבית אחר. ניהל את האירוע בצורה קפדנית. לא נתן למפקדים לשחק, ירד לפרטים הכי קטנים. היה קטע שרציתי לרוץ אחריו כשכבשו בית והוא צעק עליי להפסיק כי לא היה מספיק בטוח. אדם שאתה לא יכול שלא ישפיע עליך. הייתה לו נוכחות, מצד אחד ביישן, מצד שני יכולת לראות שעד כמה שהוא צעיר יהיה מג"ד ומעבר לכך. בחור ברמה. לא היה לו ספק למה הוא שם"

סיגלית לוי צדקה, אמא של חברו איתי, אמרה: "אופק ילד אהוב, גיבור ישראל. גדלת אצלנו בבית, אינספור חוויות ילדות שעברנו יחד, החבר הטוב של איתי, בן משפחה לכל דבר. אתה יודע כמה פחדתי עליך, והיום הגיעה הבשורה הקשה. לנצח אזכור ומצדיעה לך. שנהייה ראויים ללוחמים כמוך".

אחד מחבריו כתב: "היית מהטובים שנשארו פה. הלוואי שנהיה ראויים". דודו חן: "מצדיע לך אחיין יקר. אין מילים שיתארו את גודל האסון".

אלעד, תושב היישוב צופים ביהודה ושומרון, מפקד צוות, הותיר אחריו הורים וחמישה אחים. בן דודו, סמל-ראשון שילה סימן טוב, תושב הישוב צופים, נהרג בתאונת דרכים לפני כשש שנים בשירותו הצבאי. אלעד הלך בעקבותיו לשרת בסיירת גולני. ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן, ספד לו ואמר: "הלב מסרב להאמין, שילה מקבל את אלעד בשמים בחיבוק, הם יילחמו יחד משם. לא נשבר".

אלישיב, תושב ירושלים, נכדו של חיים צבי לוי וידר שנפל בקרבות הגבורה על גדות תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. זה קרה באותו חודש לפני 51 שנים. ‏סבא ונכד. נאבקים, נלחמים ונופלים למען תקומת עם ישראל בארצו. הלווייתו תתקיים ביום שישי, 18.10, בשעה 09:00 בהר הרצל.

אבי פיקאר כתב בפייסבוק על סבו של אלישיב: "בספטמבר 1973, חודש אלול תשל"ג, נקרא חיים וידר, בן 35, למילואים בקו המעוזים בתעלת סואץ, במסגרת התעסוקה של גדוד 68 מחטיבת ירושלים. הוא השאיר בבית ארבעה ילדים, בהם מוטי שהיה בן חודש וחצי. הוא חזר הביתה לחופשה בראש השנה. במוצאי החג, לפני שחזר לתעלה, הוא דיבר עם אחיו בהונגרית. שנים לאחר מכן סיפר האח לילדיו של חיים שחיים אמר לו: "תהיה מלחמה, אני לא יודע אם אחזור, תשמור לי על הילדים".

עוד כתב: "חיים וידר נסע להצטייד בארבעת המינים לקראת סוכות וחזר לתעלה. הוא היה במעוז חיזיון כפרצה המלחמה ביום הכיפורים. חיים והלוחמים האחרים נלחמו במעוז שלושה ימים בלי תגבורת ורבים נהרגו, ביניהם המפקדים. הנותרים התבצרו בבונקר. חיים הבין שאין להם סיכוי וחשש שימות מהעשן שהמצרים הזרימו לבונקר ויצא מהבונקר להיכנע. המצרים ירו בו והוא נהרג ביג' בתשרי, 9 באוקטובר 1973".

"ביום הזיכרון ב-2023, בנו מוטי נשא דברים בטקס של גדוד 68 והסביר בין היתר מדוע אביו יצא למילואים למרות שהעריך שתפרוץ מלחמה: 'אם הוא היה שואל אותי לדעתי - היו לו סיבות טובות לנסות להשתחרר מהמילואים: אישה בחופשת לידה, עבודת הדוקטורט עליה עמל, חודש חגים עם ארבעה ילדים כשהגדול רק החל כעת כיתה א' והקטן בן חודש וחצי. ההכנות של המצרים למלחמה, אותם ראה לנגד עיניו. מה גורם לאנשים אחראים ובריאים בנפשם לעזוב את משפחתם ועבודתם ולצאת להילחם? נראה לי שהתשובה היא: אהבה. אהבה לעם, אהבה למדינה ואהבת המשפחה, אשר למען הגנתם עזב כל אחד מכם את עבודתו ואת משפחתו, התכנסתם בגזרה שהופקדה תחת אחריותכם, ועשיתם הכול, בתוך סיטואציות מורכבות ובלתי אפשריות, למען חבריכם הלוחמים, למען העם, למען המדינה, ולמען המשפחה האהובה שבעורף. מתוך הסיפורים שסיפרו לי, אני יכול רק להעריך, שאבא הרגיש זכות גדולה להיות חייל בצבא ההגנה לישראל, ופשוט לא חיפש תירוצים. כנראה לכן הוא בחר שלא להתייעץ איתי...'.

פיקאר הוסיף: "אתמול, בין השמשות שבין יד' תשרי וטו' תשרי, 51 שנים ויום אחרי שאביו נהרג במלחמת יום הכיפורים, נהרג בנו של מוטי, אלישיב וידר, מ"כ בסיירת גולני. מוטי, יתום צה"ל ממלחמת יום הכיפורים, הפך לאב שכול ממלחמת חרבות ברזל, באותם ימים בדיוק. גם אלישיב וידר, כמו סבו חיים וידר, חש זכות גדולה להיות חייל בצבא ההגנה לישראל. תנחומים מקרב הלב לידידי ושותפי לשימור מורשת האבות שלנו, חללי גדוד 68 ממלחמת יום כיפור, מוטי וידר. שיהיו ימים אלה סוף וקץ לכל צרותינו, תחילה וראש לפדיון נפשנו".

בן דוד של וידר כתב בפייסבוק: "בתוך השמחה הרבה, יחד עם ישראל על צעד נוסף בהעברת הרשעה מהעולם. צר לי לבשר בכאב רב על מותו של בן דודי הגיבור אלישיב איתן וידר הי"ד, בהגנה על ארצנו הקדושה, בגבול הצפון, בערב חג הסוכות זמן שמחתנו. אלישיב חגג את יום הולדתו (23) שבוע שעבר ונפרד מהוריו, מוטי ויעל בפעם האחרונה. סבי וסביו, סבא חיים וידר, נפל במלחמת יום כיפור על אדמת סיני בי"ג תשרי התשל"ד. יהי זכרו ברוך".

רבני ותלמידי מוסדות 'בני דוד' כואבים את נפילתו של הגיבור סמ"ר אלישיב איתן וידר הי"ד, בוגר הישיבה הגבוהה, שנפל בקרבות בדרום הלבנון. שולחים תנחומים למשפחה. מן השמיים תנוחמו".

אביו של יעקב, חיים הלל, אמר לוואלה: "אנחנו מאמינים באמונה שלמה ומקבלים עלינו את הדין, להשם יש את החשבונות שלו. אם הייתי צריך לשאול את יעקב איך הוא מעדיף למות הוא היה עונה בדיוק ככה, על מוות קידוש השם. יעקב בחר בדרך שהוא הרגיש שנכון לו הוא ידע למה הוא נכנס כשהוא בחר להיות לוחם".

לדברי אביו, "הוא ידע שהוא בחזית קשה ובמקום של סכנה ובחר בזה מתוך אמון שצריך להגן על הבית ואם כבר למות אז למות כגיבור ישראל, וזה מה שהוא עשה, אני אמרתי בלוויה שאני מאמין שהכול מלמעלה, מותו של כל אדם כתוב לו מיום היוולדו. יעקב תמיד אמר שהוא היה מוכן למות בשביל להציל אפילו נפש אחת מישראל. נפלו חמישה, מתוכם השלושה שנפלו היו הרוח החיה בפלוגה יעקב, המ"פ ומפקדו".

חיים המשיך לספוד לבנו ולתאר אותו בחייו: "החיילים שלהם עלו לפני הלוויה לשיחה ואמרו לנו שהם לא מגיעים להלוויה, כי רוח צוואה חזקה יותר מהרוח החיה. והם אמרו, שאם המפקדים היו צריכים להחליט בין להגיע להלוויה לבין להמשיך להילחם בלבנון, הם היו מבקשים שנמשיך להילחם, בסיום הודעתם הם ביקשו שנישאר חזקים. זה מסר חשוב מאוד לחיים, סיכם".

אביו הוסיף: "יעקב הוא גם צייתן וגם חייכן, הצבא זה היה כל החיים שלו. היה אהוב לכולם עם מידות מיוחדות, היה נאמן לחבריו, היה איש של אמת ודובר צדק. סלל לעצמו דרך לבד בחיים כשבחר ללכת להתגייס בניגוד לחבריו, אחים של יעקב הם תלמידי ישיבה, אבל יעקב לא שפט אף אחד. הוא הרגיש שזה מה שנכון לו לעשות והוא בחר להיות לוחם של סיירת גולני ועשה את זה בחירוף נפש. הוא אף פעם לא התלהם ולא ניסה להגיד מה טוב לאחרים היה לו כבוד לכל אחד והדרך שלו. הוא נהג תמיד להעביר את המסר שכל אחד צריך לעשות את ההכי טוב שלו, אם זה בתפילה, באהבת ישראל. בלימוד, לחיות במסירות נפש הוא היה צנוע, ולא היה אוהב יחצנות, היה עושה הכול בשקט ובנועם".

כשהתבשרנו על מותו של יעקב, השתדלנו לא להצטער ולא לבכות עד צאת החג. אני יודע שהכול זה מלמעלה, ואני מאמין באמונה שלמה שתאריך מותו הוא המכתוב שלו כמו לכולנו ומקבל את זה באהבה".

נריה, חברו הטוב של יעקב סיפר עליו: "יש ליעקב עשרה אחים, הם משפחה גדולה ומיוחדת, אני ויעקב היינו תמיד קרובים, עוד מגיל קטן בזמן שהיינו בתלמוד תורה ביחד, יעקב היה חרוץ בעבודה היה קם בשש בבוקר עובד בשיפוצים ובערב היה רואה צאן עם הכבשים. הוא היה משהו מיוחד".

על הלילה שבו הודיעו למשפחה על הבשורה קשה, שחזר: "בערב שבת, ראיתי חיילים הבנתי שקרה משהו והחליטו לא להגיד כלום לאף אחד. ישבתי עם המשפחה כדי לנסות להבין אם זה וודאי שיעקב איננו, אך הם סירבו לספר עד שייצא החג. רק בצאת החג הבנתי שיעקב הלך לעולמו, אני לא מאמין איך הלך לעולמו ילד כזה טוב אבל מי אנחנו שנבין חשבונות שמיים של אלוהים".

הרב עמיתי שחור, קרוב משפחה של יעקב: "הוא היה בחור טוב לב, חסון. תמיד מאיר מפנים ואוהב לעזור. וחבר אמיתי היה לו המון חברים בהלוויה, ההורים שלו מיוחדים ורואים את האחר, הבית שלהם היה בית פתוח, מארחים בבית שלהם בשבתות והם אנשים של עם ישראל. אנשים שמחוברים לעם. הרב חיים אביו הוא אחד שעוזר לכולם של חסד ונתינה ועשייה ציבורית ודואגים לקהילה, יעקב היה בחור של מסירות ושל הארץ מוכן היה לתת את עצמו".

חגית, חברה נוספת של המשפחה, אמרה לוואלה: "האור שלו בעיניים היה מיוחד, תמיד שפוגשים אותו הוא תמיד האיר פנים ובלי שהוא אמר שהוא תמיד נתן תחושה שאפשר לבקש ממנו כל דבר. יעקב הגיע עם המשפחה שלו לפני עשר שנים לדירה והיינו בקשר כל כך קרוב, השכנים כולם פה מספרים שיעקב התנדב לעזור לדיירים חדשים בהובלת רהיטים, בהרכבה ולא רצה אף פעם כלום בתמורה. הוא נתן הרגשה שהוא תמיד פה בשביל כולם".

לדבריה, "המשפחה של יעקבה הם אנשים של אמונה גדולה. בליל החג בלילה הגיעו לבניין החיילים להודיע להם בשעות המאוחרות של הלילה את ההודעה הקשה, הבן שלי שהוא אחד מחבריו עשה בדיוק הליכה בחוץ וראה את הקצינים, הוא הבין מיד שקרה משהו ליעקב, אבל המשפחה סירבה לדבר על מותו במשך החג והודיעה על כך רק בצאת החג לכולם".

כשהקצינים בישרו את הבשורה המרה למשפחה, הם ענו להם: 'תבואו במוצאי שבת, עכשיו חג'. כי הם החליטו להמשיך לשמור את השבת. ביום למחרת".

בבוקר שלאחר הבשורה הקשה סיפרה: "משפחתו קמה בבוקר לתפילות בסוכה ולא אמרו מילה לאף אחד, אביו של יעקב הוא הרבי בשכונה, היה אחראי לבנות את הבית כנסת בשכונה, הוא לא אמר מילה לאף אחד וספג את כל הכאב בתוכו כדי לשמור את החג כהלכה בלי להתאבל. לא היו שם בכיות וצער בשביל לשמור על מצוות החג. המשפחה שלו שרו שירים כרגיל ונהגו מתוך אמונה שלמה".

יהודה התחתן לפני כחודשיים עם בחירת ליבו שחר, והותיר אחריו אישה, הורים, יהודה בן משה ותהילה יהלום, ועשרה אחים ואחיות. מועצת חברון ספדה: "יהודה התגייס לפני שנתיים ליחידה מובחרת ולחם בחירוף נפש בכל גזרות הלחימה. הוא התחתן לפני חודשיים וחזר מיד ללחימה".

מפרטי האירוע, עולה כי הלוחמים סרקו מבנה באזור ובתוכו המתינו להם מחבלים - שפתחו באש לעברם. באותו הקרב, נפצעו באורח קשה קצין ושני לוחמים מהיחידה. לצידם, קצין וארבעה לוחמים נוספים נפצעו בלחימה בדרום לבנון, ובעזה נפצע לוחם נוסף. התשעה פונו לטיפול רפואי בישראל.