הסכסוך המתוקשר בימים האחרונים בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא צרפת עמנואל מקרון בוודאי שלא תרם לשיפור היחסים הלא פשוטים בין ירושלים לפריז. אבל מעבר להתעסקות בחילופי המהלומות הווירטואליים בין שני המנהיגים, בישראל מעדיפים להתעלם ממה שצרפת תוכל אולי להביא לשולחן ביום שבו יבשילו התנאים להסדר עם חיזבאללה.
קשה בינתיים לומר היכן ייעצר התמרון הישראלי בדרום לבנון, ועד כמה ישפיע הלחץ של ממשל ביידן שמתנגד להתקדמות של צה''ל מעבר לנהר הליטני. מה שברור הוא, שאם ישראל תחליט שלא לכבוש לחלוטין את לבנון, צריך יהיה להגיע בסופו של יום (גם) להסדר עם חיזבאללה.
האמריקנים הובילו בחודשים האחרונים את הניסיונות הבינלאומיים לשכנע את חיזבאללה להסכים ליישום חלקי לפחות של החלטת מועצת הביטחון 1701 שאמורה להרחיק את המחבלים מיישובי הגבול שלושים קילומטרים לפחות. הבעיה היא שבמסעות הדילוגים שלו באזור, השליח האמריקני עמוס הוכשטיין דיבר עם הממשלה בירושלים, דיבר עם הממשלה בביירות, אבל לא דיבר עם אנשי חיזבאללה. הסיבה לכך פשוטה. ארצות הברית הכניסה כבר לפני שנים את חיזבאללה לרשימת ארגוני הטרור, ומשום כך, אסור לשליחי הממשל לשאת ולתת עם נציגיו.
בלבנון אין נשיא כבר שנתיים, והמדינה מנוהלת, או יותר נכון לא מנוהלת, בידי ממשלת מעבר. עמוס הוכשטיין והצוות שלו קיוו שאם יצליחו לשכנע את ממשלת המעבר הזאת להסכים לתוכנית שלהם ליישום החלטה 1701, הקבינט הלבנוני יצליח לשכנע את חיזבאללה להשתתף במשחק, כפי שקרה באוקטובר 2022 עם הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון. אבל לבנון של 2022 איננה לבנון של 2024, ולממשלת המעבר בביירות אין בעצם אמצעים לדחוק את חיזבאללה לפינה. הניסיון האמריקני לדחוף הצעת פשרה ניכשל משום שהמשא ומתן התנהל מול הממשלה הזמנית ולא מול האויב האמיתי של ישראל, אותו אויב שדחף את לבנון אל תוך משבר פוליטי הרסני.
לצרפת אין מנופים וגם לא שרביט קסמים להכריח את חיזבאללה להסכים להסדר, אבל בניגוד לוושינגטון, פריז שמרה, ואפילו טיפחה לאורך השנים מגעים עם נציגי חיזבאללה. צרפת, יחד עם שאר מדינות האיחוד האירופי, הכלילה את הזרוע הצבאית של חיזבאללה ברשימת ארגוני הטרור שלה, אבל נמנעה מלהגדיר באותו האופן גם את הזרוע הפוליטית של הארגון, כלומר את נציגי חיזבאללה בפרלמנט הלבנוני.
חמישים ושמונה צנחנים צרפתים נהרגו ב-1983 בביירות כשמכונית תופת התפוצצה בצמוד לבניין בו התגוררו. ארגון מסונף לחיזבאללה לקח על עצמו את האחריות לפיגוע. ארבעה עשר אזרחים צרפתים נהרגו בסדרת פיצוצים בצרפת בשנים 1986-1985, שיוחסה גם היא לחיזבאללה. לאחר חיסולו של נסראללה אמר הנשיא ביידן כי "מותו מתקיפה אווירית ישראלית הוא צעד לצדק עבור קורבנותיו הרבים, כולל אלפי אמריקנים, ישראלים ואזרחים לבנונים". לעומת ביידן, הקשת הפוליטית הצרפתית שתקה, ולא נשמעו הצהרות על צדק למשפחות ההרוגים הצרפתיים.
ההסבר לשתיקה הזאת נשמע ציני לאוזניים ישראליות, אבל בפריז באמת מאמינים כי הם מסוגלים לתרום למניעת ההסלמה. כאמור, לא רק בגלל הקשרים ההיסטוריים של המעצמה הקולוניאלית לשעבר עם לבנון, אלא גם בגלל שצרפת ואירופה מעולם לא ''הלכו עד הסוף'' בהגדרת חיזבאללה כארגון טרור, כפי עשו האמריקנים. את הנכס הזה, בדמות ערוצי תקשורת ישירים או עקיפים עם חיזבאללה, פאריז לא מתכוונת לקלקל, גם לא במחיר שתיקה על גורלו של רב-המרצחים.
זאת אף זאת, מבחינתה של צרפת, היחלשותו לאחרונה של חיזבאללה פותחת פתח לחידוש המאמצים שלה להסדרת המשבר החוקתי בלבנון ולבחירתו של נשיא, מהלך שעשוי לסייע ליישום החלטת מועצת הביטחון 1701 לנסיגת ארגון הטרור לגדה הצפונית של הליטני.
ישראל השלימה מזמן עם הצורך לשאת ולתת עם קטר, מדינה שמימנה את חמאס ואירחה במשך שנים את מנהיגי ארגון הטרור. טוב יעשו בירושלים אם יתעלמו מ''רעשי הרקע'' מפריז ויתרכזו במה שצרפת יכולה להביא לשולחן המשא ומתן. המצפן המוסרי של צרפת איננו הבעיה של ישראל. ההחלטה של פריז שלא להגדיר את הזרוע הפוליטית של חיזבאללה כארגון טרור צריכה לעמוד קודם כל ובעיקר למשפט האזרחים הצרפתים. אם הסיפור הזה יכול לעזור לנו ולו במעט להחזיר את השקט לצפון, זה כל מה שצריך לעניין אותנו.
הכותבת היא כותבת ועיתונאית ישראלית ועמיתת מדיניות במכון מיתווים, המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית