מה ביום הזה מהלך עלינו לעיתים קסם ולעיתים פחד? יותר מאשר קיסמו של כל בוקר חדש ויותר מאימת המוות האורבת לכל אחד מאיתנו מאחוריה של כל פינה. זה לא יום רגיל. אכן השמש הזורחת בבקר, ואפרוריות הסתיו המתחרה עם פרצי החמסין האחרונים מעניקים ליום הזה תאורה מיוחדת במינה. אבל זה לא זה. יש משהו בעומק של היום, במהות שלו, שמגביה אותו אל פסגות גבוהות, הרבה מעבר סתם יום של מחשבות.
תפילות היום, הטקסטים המכוננים אותו, מציעות מגוון גדול של אפשרויות חיבור. וכל אחד מוזמן לבחור את רציף התכנים בו הוא מבקש לעגון את ספינת יום הכיפורים שלו. בדקתי כמה מזחים כאלה. אני לא יכול להיות ולו לרגע לצד הכהן הגדול שעבודת יום הכיפורים שלו מתוארת בפרטי פרטים בתפילת המוסף של היום. קיומו של המקדש שהיה הוא חסר חשיבות בעיני, הגעגועים לבנייתו המחודשת של המקדש הבא - זרים לי. ונהרות הדם שזרמו ועתידים לזרום באגניו דוחים אותי גופנית ורוחנית.
גם תפילת 'כל נדרי' האהובה עלי כל כך איננה עמוקה מספיק בשביל האוניות הכבדות האלה. המנגינה הפותחת את היום מעצבת ללא ספק את אופיו ותוגתו, וגם ההזמנה הסובלנית "להתפלל עם העבריינים" נפלאה בעיני. אבל זה קל מדי. מתחרטים וגמרנו, עוד לא התחיל היום ואנחנו כבר במסקנה "נדרינו אינם נדרים... ונסלח לכל עדת בני ישראל"? לכן במקרה הטוב 'כל נדרי' היא הצהרת כוונות אבל עוד לא הדבר עצמו. יש כנראה סיבה אמיתית מדוע חלק לא מבוטל ממנהיגי התוכן של דורות העבר לא ממש אהבו את התפילה המיוחדת הזו. נראה כי חששו מפוטנציאל הכאוס החברתי הזרוע בתפילה. שהרי חברה שיש בה הפרה מתמדת, רישמית ומובנית של הבטחות תתקשה לקיים יחסים בני קיימא, ארוכי טווח בין האדם לחברו ובין היחיד לחברתו.
תפילת 'כל נדרי' היא אם כן רק שער הכניסה לתוך העולם והמשוכלל של היום הזה. עולם של מילים משנות מצב כמו: סליחה, תשובה וכפרה. מילים ומושגים שלפניהם אני בן אדם אחד ואחריהם אני אחר, או למצער, אישיותי מעט אחרת. הסבלנות של התרבות היהודית בהקשר הכפרה והסליחה מרשימה מאד. המתנה מתמדת, מאמינה ותומכת, ביכולת של כל אדם להשתנות לטובה, תמיד. וזאת בניגוד לכל אחד מאיתנו, בני האדם, שחטא אי פעם באמירה "הוא מקרה אבוד". אין מקרה אבוד בפניו של יום הכיפורים. כמה פעמים גזרנו כילדים, כהורים וכמורים את דינו של מישהו לעולמים? "הוא? הוא מקרה אבוד" - וזהו. כל כך הרבה אנשים נושאים על גבם כל ימיהם, חותמות, סטיגמות ואותות קלון, שהטבענו בהם ומאז הם ואנחנו מסרבים לתת הזדמנות נוספת, מחדשת ומשנה.
הגישה היהודית העמוקה יותר (לא גישתם של היהודים, שאינם שונים מכל אדם אחר, אלא של המחשבה היהודית; הטובה, הנקייה, שאינה מלוכלכת בקלקולי אנוש) מפרגנת הרבה יותר: "ועד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו". אין גיל שבו אי אפשר להשתנות. אין תאריך תפוגה להזדמנות ההתחדשות. הגישה הזאת היא אחד היסודות החשובים ביותר ביכולת של התרבות היהודית ושל יחידים רבים מאיתנו להשתנות כל הזמן. ולא סתם להשתנות לשם השינוי אלא להיות תמיד בחזית האנושית הקדמונית ביותר, העדכנית והמדויקת.
התרבות שלנו איננה תרבות של שימור ושמרנות לשם קפיאה על השמרים אלא של יציאה לדרך ממה שהיה, תוך כיסופים אל מה שעוד לא קרה. ומכאן השינוי המתמיד, האקטואליה והרלוונטיות שמקורן נמצא בדיוק כאן. בתפילת 'ונתנה תוקף, ובפלירט העמוק שלנו עם רעיון המוות.
במקור המקראי המוות הוא עונש על החטא הקדמון. במציאות המוות הוא אחד המנועים החשובים ביותר לחיות האנושית. לו כל בני האדם לא היו מתים לעולם לאף אחד לא הייתה אף פעם מוטיבציה ליצור, להותיר רושם, להשאיר אחריו או אחריה חותם של משמעות וזיכרון. העובדה שיש לנו חג מיוחד המקיים שיחה עם המוות ושואב ממנו אנרגיה מאפשרת לנו להיכנס בלא פחד לשיחת בירור על מנגנון ההתחדשות של החיים שמקורו בקיצם של החיים. החיים האלה על סף המוות הולידו מתוכם חיות תרבותית עצומת ממדים. עצם העיסוק המתמיד, אחת לשנה, וגם בשאר השנה בנוכחותו הבונה של המוות בתוך מרקם החיים היהודי הוא מנוע רב עוצמה הסוחב אחריו את רכבת היצירה והיצירתיות של התרבות היהודית.ֿ
לכן יום הכיפורים איננו יום המוות אלא יום החיים. הנגיעה בשולי המוות, בגלוי, בלי מסננים מאפשרת לכל אחד להרהר ברגע שבו לא יהיה יותר. וממילא לשאול מה עוד נותר בי לעשות עד ליום החידלון. מה עוד אפשר לעשות שלא עשיתי, מה אברא ואצור? מיום כיפורים זה ועד יום כיפורים הבא עלינו לטובה''
יום הכיפורים, יום הדין הוא גם יום ההתחדשות המוחלטת. חזרה לחיים אחרי שהשערים ננעלו. המוות נשאר שם נעול ומרוחק ואנחנו כאן בין החיים, יוצרים ועושים כי זה כל האדם.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית