יממה לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל וטבח שמחת תורה, נסעתי באופן חריג לדיון בהול בבג"ץ שהתקיים ביום שישי ובעיצומו של חג הסוכות. הצדדים הניציים היו עמותת ראש יהודי ועיריית תל-אביב יפו, שהצליחו בסוף להתפשר על קיומם של הקפות שניות במוצאי שבת ה-7.10 ברחבי העיר, ללא הקמת מחיצה שתפריד בין נשים לבין גברים. באותו מוצאי שבת ההקפות בוטלו, וישראל הייתה שרויה באבל כבד ותחת מתקפה. באופן מצער, ביום חמישי הקרוב, אותם הצדדים ישובו לבית המשפט העליון על מנת לדון בשאלה האם תיתכן תפילה בהפרדה בכיכר דיזנגוף.
עד לאותה שבת ארורה, כתבי המשפט היו בלב מוקד העניינים, כמובן לצידם של הכתבים הפוליטיים. בדומה במקצת לכתבי בריאות בשנת הקורונה, היינו דרוכים והבנו שהנושא שאותו אנו מסקרים נמצא כעת תחת תשומת לב רבה. הסיבה לכך הייתה כמובן המהפכה המשפטית, זכורים לי הימים שהלכתי לישון מאוחר בלילה עם הפלאפון ביד. אך ברגע אחד בשבת ההיא, הכתבים הצבאיים ואיתם כתבי אזור הדרום, וכמו תמיד - הכתבים הפוליטיים, חזרו להיות בלב מוקד העניינים.
שנת המהפכה ואחריה שנת המלחמה העמידו את החברה הישראלית בפני מבחנים קשים מנשוא. השנה ההיא, שבה שר המשפטים יריב לוין ולצידו יו"ר ועדת החוקה ח"כ שמחה רוטמן, הכריזו על מהפכה, בג"ץ ביטל תיקון בחוק יסוד והחזיר לחיים את עילת הסבירות, הניסיונות העקרים בבית הנשיא להגיע לפשרה וכמובן גולת הכותרת - הסירוב של לוין להעלות להצבעה בפני הועדה לבחירת שופטים את השופט יצחק עמית לתפקיד נשיא לבית המשפט העליון ומינוי שלושה שופטים נוספים, ולצידם גל המחאות והאיום באי התייצבות למילואים, כל אלה איימו לפרק את החברה הישראלית מבפנים. למזלנו הטוב, זה לא קרה.
בזמן שבו הממשלה קידמה במרץ את המהפכה המשפטית, החברה הישראלית התפצלה לשני חלקים עד כדי כך שלא היה ברור האם מדובר בחברה אחת שבנותיה ובניה יכולים לחיות פה ביחד, ב-7.10 גילינו שאנחנו יכולים לחיות פה ביחד, המילואימניקים הזכירו לנו את זה, המתנדבים מכל שכבות האוכלוסייה הדגישו את זה.
אבל הדרך עוד ארוכה, לוין ורוטמן לא ויתרו על המהפכה המשפטית ונראה שהם גם לא ממש קרובים לעשיית חשבון נפש - דבר שהם בהחלט צריכים לעשות, בדגש על השאלה מה היה פסול בדרך שבה הם הובילו שינויים עצומים בשיטת המשטר הישראלית. וכן, גם הצד השני שאיים באי התייצבות למילואים צריך לחשוב היטב על מעשיו. ועדיין מי שמחזיק בכוח - הממשלה, היא זו שעיקר האחריות נופל על כתפיה.
ולסיום סיפור אישי, עם פרוץ המלחמה היה נראה שהרוחות נרגעו סביב המהפכה המשפטית, אבל מאז כבר חלפו מספיק ימים עד כדי כך שאישה בגיל של אמי תפטיר לעברי: "אני שונאת אותך" בלי שהיא מכירה אותי בכלל, וכמובן רמי בן יהודה שאיים עם המגפון שלו שהוא יחשוף את כתובת המגורים שלי, הכל בגלל סיקור המשפט.