את הכור הגרעיני בעיראק השמידו ב-1981 שמונה טייסי חיל האוויר עם פצצות "ברזל" רגילות ופשוטות. אחד הלקחים האיראנים כאשר החלו את תכנית הגרעין הצבאית שלהם הייתה לבנות עבור החלקים הרגישים באמת שלה מפעלי ייצור תת קרקעיים, שאותם קשה בהרבה להשמיד, מוגנים בטונות של בטון וסלע טבעיים. גם חמאס וחיזבאללה הפיקו את הלקח הזה, והחלו לבנות מנהרות ובונקרי פיקוד תת קרקעיים.
זה מה שעורר את העניין של חיל האוויר בפצצת ה-GBU-28 האמריקאית, שנכנסה לשימוש בסוף מלחמת המפרץ ב-1991, כדי לאפשר לארה"ב לתקוף בונקרים שבהם קיוו להרוג את סדאם חוסיין. סדאם נתפס בסוף מתחבא בבור, אבל הארסנל האמריקאי התרחב. ארה"ב מעולם לא דיווחה רשמית כי מכרה את הפצצה לישראל, כדי שלא תואשם בחימושה לקראת מתקפה באיראן, אבל לפי מסמכי ויקיליקס קיבל חיל האוויר פצצות כאלה עוד בעשור הקודם, וארה"ב רק דיווחה כי מכרה לישראל גרסה מוקטנת שלה, GBU-39. חיל האוויר מצויד גם בפצצות חודרות בונקרים מתוצרת אלביט, שמכונה MPR-500 בגרסת הייצוא שלהן.
אז מה מיוחד בפצצה חודרת בונקרים, כמו ששימשה את חיל האוויר ביממה האחרונה כדי לתקוף את מפקדת חיזבאללה בביירות, ואת אתרי השיגור הסמוכים של טילים נגד ספינות?
ה-GBU-28 למשל הוכיחה בניסויים את יכולה לחדור עד כ-6 מטר בטון. היא עושה את זה באמצעות מבנה חזק מאוד, כך שהיא שומרת על צורתה ולא נמעכת בזמן שהיא פוגעת במהירות בגג המתחם שאליו היא אמורה לחדור, ומתחילה את מסעה מטה.
הפצצה שוקלת 2.3 טון, כאשר שימוש בפלדה עבה מהרגיל מעניק לה את החוזק, ומצד שני הראש הקרבי שלה קטן במחצית מבפצצה רגילה במשקל דומה, כי אחרי שכבר חדרה לתוך המבנה התת קרקעי היא כבר לא זקוקה לפיצוץ חזק במיוחד כדי להשמיד את הקומות התחתונות שלו. פעמים רבות עושים בגוף פצצות כאלה שימוש באורניום מדולל, כמו בפגזים מסוימים, שמוסיף לחוזקן. זה לא הופך אותן לנשק גרעיני, אך כן מפזר זיהום קרינה רדיואקטבית באתר הפגיעה, שיורגש בשטח של עשרות מטרים מהפגיעה וברמה נמוכה.
רכיב קריטי נוסף הוא מרעום חכם, שמתוכנת לזהות באמצעות חישוב המהירות לפוצץ את הראש הקרבי או כאשר הפצצה סיימה כבר לנוע וחדרה לעומק המירבי שלה, או תוך כדי במקרה שרוצים להשמיד קומה מסוימת במבמה תת קרקעי בן כמה קומות.
למרות שמהירות הפגיעה יכולה לסייע בחדירה, הפצצות האלה אינן מצוידות במנועים רקטיים, וצוברות את המהירות רק לאחר הגלישה למטרה, לאחר השחרור ממטוס הקרב. מאחר ובונקרים אינם זזים ממקום למקום, אין בעיה לפגוע בהם במדויק, אבל יש חשיבות רבה לשחרור הפצצה מהמטוס בנתוני המהירות והגובה המדויקים, כדי שתפגע במטרה בנקודה, בזווית ובמהירות שיאפשרו לה למצות את מלוא כושר החדירה שלה.
אפשר להשתמש במספר פצצות שיפגעו זו אחר זו, כדי לחדור לעומק רב יותר משהייתה מסוגלת פצצה בודדת, אך גם כאן נדרשת עבודה מדויקת מאוד של הטייסים, ותיאום בין המטוסים בשחרור הפצצות. אלה יהיו מונחות בלייזר, או באמצעות לוויין, בחיבור לקיט כמו JDAM של בואינג.
פצצה חודרת בונקרים של אלביט
בגלל משקה וממדיה, את ה-GBU-28 מסוגלים לשאת בחיל האוויר רק מטוסי אף-15, בעיקר מדגמי הרעם המותאמים יותר למשימות תקיפה. לחיל האוויר האמריקאי יש גם פצצה גדולה משמעותית, במשקל 10 טון, המכונה MOAB, ראשי תיבות של Mother Of All Bombes, שפותחה כדי להראות שיש לאמריקאים יכולת לחדור למתקני הגרעין האיראניים החפורים היטב בפורדו. בגלל ממדיה נושאים אותה בארה"ב רק מפציצי B-2 חמקניים.
פצצות חודרות בונקרים כמו GBU-39 האמריקאית ו-MPR500 הישראלית יכולים לשאת גם מטוסי אף-16, ובגלל ממדיהן כושר החדירה שלהן נמוך יותר, כ-4 מטרים של בטון וזכו לשימוש מול מנהרות ובונקרים של החמאס בעזה במלחמת חרבות ברזל. הן גם זולות יותר לרכישה מה-GBU-28.
ניתן לשאת אותה גם בתא מטען של מטוסי הרקולס, שמשחררים אותה בנסיקה קלה, והיא מחליקה דרך הרמפה האחורית הפתוחה כמו מטען רגיל להצנחה, משחררת מצנח שמייצב אותה, ואז משתחררת ממנו וצוברת מהירות בדרך לפגיעה. האמריקאים לא מכרו אותה לאף מדינה זרה, ולמרות שלישראל כן יש מטוסי הרקולס, הסיכוי הנמוך של מטוס תובלה להגיע לאיראן ולחזור בשלום מהפצצה כזו, לא הביא אפילו ניסיון לבקש אותה ממשרד ההגנה האמריקאי. חיל האוויר כבר השתמש במלחמת ההתשה במטוסי תובלה מסוג נורד לתקיפות גשרים במצרים, ורק במזל וקור רוח של הטייסים הם שבו בשלום לבסיסם.