בעוד הפוקוס האסטרטגי והתקשורתי של מדינת ישראל הצפין לכיוון לבנון, בתוככי עזה יש עוד 101 חטופים בשבי חמאס שממתינים לשוב הביתה - ולראש סדר היום. בהם, גם זוג התאומים גלי וזיו ברמן, בני 27, שנחטפו ב7 באוקטובר מביתם בכפר עזה, שדודתם, מכבית מאייר, פועלת ללא לאות למענם כבר כשנה. "אני כאן כדי לומר באופן הכי ברור וחזק וזועק שזו מטרת העל", היא אומרת בראיון לסופש שלו. "אין מטרה דחופה יותר, חשובה יותר, או בלתי הפיכה מהשבת החטופים. יש פה הסכם כתוב או בלתי כתוב בין כל אזרח במדינה לבין ההנהגה, והוא הופר. זה לא פוליטי. את האצבע המאשימה אני מפנה לכל מי שנמצא בהנהגה - האם הם עושים הכל? ממש לא. בשורה התחתונה - גלי וזיו לא בבית".
מאייר, אחותה של טליה, אמם של זיו וגלי, משמשת בפועל "כשרת החוץ" של המאבק המשפחתי, כהגדרתה, ומאז שנחטפו היא מקדישה את כל חייה למאבק להשבתם. גלי וזיו, היא מספרת "הם תאומים בלתי נפרדים, יצאו מהרחם ומאז לא נפרדו מעולם. הם עושים הכל ביחד, הסביבה החברתית שלהם משותפת, מקומות העבודה שלהם גם, גם כשהיו בנפרד תמיד התגעגעו והתחברו שוב חזרה". הפעם האחרונה שאמם, טליה, דיברה איתם - היתה אחרי האזעקות הראשונות באותו בוקר ארור. "הרקטות זה לא משהו יוצא דופן בעוטף, אבל ככל שנקף הזמן היא הבינה שקורה כאן משהו יוצא דופן. לילה קודם זיו וגלי חגגו עד השעות הקטנות של הלילה עם כל החברים, ישנו שינה של אחרי בילוי. היא העירה אותם ב-8:30. כשהעירה את זיו הוא אמר לה ששורפים לו את הבית, וגלי - שחברה טובה שלו אמילי (דמארי, גם היא תושבת הקיבוץ שנחטפה לעזה, ט"ש) ביקשה שיבוא אליה, יצא אליה ולקח סכין מטבח, הוא חצה את השביל, הגיע אליה, עשו תנועה כזו של ניצחון, ולמעשה זו התקשורת האחרונה, אלה הקולות שמהדהדים באוזנה עד היום".
בשבי, כך נודע לבני המשפחה בהמשך, גלי וזיו הופרדו, בפעם הראשונה בחיים שלהם. כמו רבים מחטופי כפר עזה, בימים הראשונים שאחרי הטבח משפחתם לא ידעה מה עלה בגורלם אבל עם שחרורן של החטופות הראשונות מכפר עזה בעסקת החטופים הראשונה, התקבלו סימני חיים ראשונים. "מאז לא קיבלנו עוד מידע מודיעיני, ואפשר לנחש מה רמת החרדות שלנו", מאייר מספר. ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר השבוע בוועדת חוץ וביטחון כי לפי המידע שבידי ישראל - רק מחצית מהחטופים עדיין בחיים. "איך אני אמורה להתייחס לאמירה הזו? זו רולטה רוסית?", היא אומרת: "אין מידע, וגם אם המידע היה נכון הוא יכול להשתנות בכל רגע נתון. הייתי בחדרים שלהם בכפר עזה. אני לא צריכה עדויות נוספות כדי להבין בידי מי הם נמצאים, בידיים האכזריות של מי, וכמה סכנה נשקפת לחייהם".
לדברי מאייר, בשבועות ובחודשיםה ראשונים שאחרי החטיפה, האמינה שאחייניה ישובו לביתם בהקדם. "הייתי בטוחה שאוטוטו יהיה מבצע אנטבה 2, ושלא ייתנו לאזרחים, ילדים, זקנים, נשים מבוגרות - לא האמנו שזה יכול להימשך עד לרגע הזה. גם עכשיו אני לא מאמינה. גם כשאני שומעת עכשיו את הפעולות ההרואיות והיכולות האינסופיות של הצבא שלנו, של המודיעין והסייבר והטכנולוגיה - הקולות היחידים שאני שומעת הם "אמא, מה קורה פה, הצילו, למה הצבא לא מגיע". זה מהדהד לי. איפה הם היו באותו יום. משבר האמון הזה יימשך עד שיחזירו לנו אותם בחיים, כשהסיוט הזה כבר ייגמר". לדבריה, "ייאוש ואובדן תקווה הם בכלל לא בלקסיקון שלנו. אנחנו לא יכולים להעלות את זה על דל שפתינו כשהם שם סומכים עלינו. אני מדמיינת לעצמי איך הם חוזרים ואיך הם יורדים מכבש המסוק ואני כל כך מפחדת מהשאלה : איך השארתם אותנו שם כל כך הרבה זמן?"
וכעבור שנה, כשהצפון בוער, הדרום עוד נטוש, וברוב המדינה החיים חזרו לשגרה, מאייר מתארת את הקושי עם החיים המקבילים והשיבה לנורמליות. "אחותי, מעבר לזה ששני הבנים שלה בגיהינום בסכנת חיים, היא פליטה, היא עקורה, אין לה בית. הקהילה שלה מרוסקת ומפוזרת. החברות שלה, ילדיהם נרצחו. היא היתה צריכה ביום הזיכרון לבחור איזה קבר לפקוד ולאן ללכת. יש תחושה שקורים דברים נוראים בחלקים בארץ, ובמקביל, כן, נורמליות שמתנהלת. אני הרבה פעמים מרגישה שבא לי להוריד את השאלטר על המדינה. היו ניסיונות, ההסתדרות ניסתה חלקית, אבל זה לא מספיק. 750 אלף ברחובות זה לא מספיק. במחאת רוטשילד, במחאת ההפיכה המשטרית, היו יותר. איך זה יכול להיות?". לדבריה, "אנחנו צריכים את העם איתנו, להרחיב את מעגלי התמיכה, את מעגלי היוצאים לרחובות. בלי אמירות פוליטיות, הן לא משרתות את החטופים. האנשים שבאים להפגנות הם קשת שלמה של מגוון אנושי, מכל הקצוות ומכל הדעות הפוליטיות. אין לי מושג למי הם הצביעו, אני ממש פונה לכל מי ששומע: אל תתייחסו לזה כאירוע פוליטי, תתייחסו לזה כאירוע אנושי, יהודי".
בחודשים האחרונים חלק ממשפחות החטופים סופגות נאצות וקללות מצד תומכי הממשלה, ואמש, מחוץ לאירוע של מפלגת הליכוד, צעירים השליכו ביצים על אלי אלבג, אביה של לירי החטופה בעזה. "צריך לגנות את זה בקול רם וחזק וברור. לא מספיק שמנהלת החטופים גינתה, גם הממשלה צריכה", מאייר אומרת, ומספרת שגם היא נתקלת בקריאות נבזיות וקללות בהפגנות. "אני בוחרת להקשיב לקולות שאיתי, שמחזקים אותי ונותנים לי כוח, ויש המון כאלה", היא מוסיפה. "אנחנו כל הזמן ממציאים את עצמנו מחדש ומחפשים מקומות חדשים לגעת בהם כדי לקרב, לחבר, לזעזע. הייתי השבוע בכנסת, בוועדת החינוך, וישב שם ח"כ יוסף טייב מש"ס. פניתי אליו ישירות - כאדם, כחובש כיפה, כחבר ש"ס, ושאלתי: איפה אתם? איפה הערכים היהודיים? איך זה שאתם לא מרימים קול צעקה: די! לא נהיה שותפים לזה, הדם הזה לא יהיה על ידינו. אבל הדם כבר על הידיים. 27 חטופים וחטופות נרצחו על אדמת עזה כי המדינה לא הוציאה אותם, לא תיקנה את העוול הנורא הזה שקרה במשמרת שלה. הוא הסתכל עלי, ואמר שהם מקבלים החלטות על פי המר"נים שלהם, ושההחלטה של ש"ס היא חד משמעית: עסקה בכל מחיר, בכל מחיר. אז תעשו מעשה, תקומו ותזעקו די. תעזרו לנו לצעוק ותשמיעו את קולכם!".