בואו לא ניתמם. מצד אחד, התחושות לגבי מופע הליצנות העצוב של שר המשפטים יריב לוין השבוע היו של טרדה ומבוכה - הכיצד שר בישראל יכול לנהוג כך? כיצד הוא יכול להמשיך ולבוז לחוק ולדין? אבל בואו, תודו שהוא גם סיפק קורת רוח מסוימת. הוא קצת הזכיר את הרגע שבו מפלצת, שעד לפני רגע הפחידה אותך, הופכת באחת לסוג של יצור מבולבל, מעורר רחמים, ביש גדא כזה, שהאיומים שלו מעוררים פחות ופחות בעתה, ויותר צחוק בריא. לוין נראה השבוע קצת כמו חטפני השועל מתוכנית הילדים "דורה", כשבכל פעם שתופסים אותו גונב, הוא אומר: "אוווף חבל".
בהתרסה מופרעת חסרת תקדים בהיסטוריה של ישראל נמנע לוין מלכנס את הוועדה לבחירת שופטים לצורך החלפתה של נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, שסיימה את כהונתה לפני כמעט שנה. הסיבה לכך היא שידע שאין בחזקתו את הרוב הדרוש למנות את הנשיא שהוא מעוניין בו. לפני כשבועיים, אחרי שבמשך תקופה ארוכה נמנע מלעשות זאת, בג"ץ חייב אותו לכנס את הוועדה.
האם לוין יקיים או לא ייקיים את פסיקת בג"ץ? שאלנו כולנו. הרי מאז ינואר 23' הוא עבד קשה כדי לזכות בתואר הערס הרשמי של הבייס. מה יגיד עכשיו? נכנעתי? אני מקיים את פסיקת השופטים רחמנא ליצלן? ואיך יעשה זאת אם עמיתו המתחרה על כתר המקובל של החבורה, השר שלמה קרעי, עוקף אותו בסיבוב ואומר לכל הבייס ואחותו, שאם הוא היה יושב על כיסא שר המשפטים הוא פשוט לא היה מקיים את פסיקת בג"ץ? הייתכן שקרעי יוציא אותו, את לוין, נמושה פרוגרסיבית?
בשום פנים ואופן לא, חשב לעצמו לוין, ומיד הכין מהלך גאוני, כך חשב לעצמו, כזה שמתקפת הביפרים בלבנון תחוויר לידו. בראשון בלילה כתב לבית המשפט הודעה שבה הוא מציג ברשומות את כל 12 השופטים (מצבת השופטים לאחר פרישת פוגלמן הקרובה) כמועמדים לנשיאות בית המשפט העליון. ההסבר לגאונות הזאת הוא זה: החוק מחייב את לוין לכנס את הוועדה לבחירת שופטים 45 יום לאחר הצגת המועמדים לתפקיד נשיא בית המשפט העליון. בפסיקה נכתב במפורש: "לכנס את הוועדה לצורך בחירת נשיא".
התוכנית נכשלה - ולוין לא ויתר
לפי הפרשנות המצחיקה של לוין, כוונת החוק והדין במילה "בחירה" היא הדיונים במועמדים, ולא ההצבעה עצמה, ומכיוון שלשיטתו צריך לדון לעומק בכל שופט ושופט, תהליך הבחירה יימשך חודשים ארוכים. בסביבת לוין הבטיחו שהשופט הראשון שהוועדה תטחן את סוגיית מועמדותו הדמיונית הוא חאלד כבוב, וזאת בעקבות הפרסומים הלא מחמיאים כביכול על אודותיו (והוא גם ערבי מוסלמי, אז בכלל טוב).
כבר בנקודה הזאת היה אפשר לסיים את האירוע בהכרזה שתוכנית לוין כושלת, אידיוטית, אינפנטילית וחסרת סיכוי. היה ברור שבג"ץ יחליט בהזדמנות הראשונה שלפרשנות של לוין אין בסיס משפטי, ושבחירת הנשיא צריכה להתקיים לאחר 45 יום כלשון החוק. לוין, לכאורה בשיטת ה-WIN-WIN שלו, היה יכול להשיג שוב את הרווח התודעתי המטופש הזה ש"הנה בג"ץ מחליט על עצמו". נו בסדר, לוין, שכנעת כבר את הבייס בזה. לא מיצינו? אבל בזאת לא הסתיים הסיפור.
יש סצנה מפורסמת בסיינפלד שבה ג'ורג' קוסטנזה, הלוזר הנצחי, מגיע לישיבה במקום עבודתו עם איזה פאנץ' שתכנן בביתו בקפידה נגד אחד מעמיתיו (שהכניס לו יום לפני). לאחר הכנות רבות הוא משחרר את הפאנץ' השנון כשהוא מחויך וזחוח, ואז חוטף במקום שנינה נגדית שהופכת אותו לפאתט אף יותר. זה בערך מה שעשו השופטים ללוין יום לאחר ה"מהלך" שלו. עשרת השופטים (כלומר כל סגל השופטים למעט יצחק עמית, ומועמדו של השר לנשיאות בית המשפט העליון, יוסף אלרון), פשוט הודיעו ללוין שאינם מעוניינים בתפקיד. חינני במיוחד היה השופט אלכס שטיין שכתב לו: "ברצוני להודיע כי הנני שבע רצון עד-מאוד מתפקידי הנוכחי ואינני חפץ בתפקיד של נשיא או של משנה לנשיא בית המשפט העליון".
מוכה ומובס שלף לוין את ההודעה הבאה, שהפכה את רגשי הלעג כלפיו לרגשי רחמים. "החוק ברור מאוד", נכתב בהודעה מפי "סביבת לוין", "ולא מאפשר לשופטים להסיר את מועמדותם. השר מתכוון לדון בהתנגדויות הרבות שהוגשו ביחס לכל המועמדים". כן, קשה לעכל את השפל שהאיש הזה הגיע אליו. הוא רוצה לכפות על השופטים את מועמדותם לנשיאות בית המשפט העליון. הוא, שטוען ש-11 השופטים הללו (עשרת השופטים החתומים ועמית), כלל אינם ראויים לכהן בבית המשפט העליון בשל עמדותיהם הפרוגרסיביות הקיצוניות (ביניהם מינץ, סולברג ושטיין, כן?), רוצה לכפות עליהם להציג את מועמדותם לנשיאות בית המשפט העליון. כאמור זה כבר השלב שהנבל בסרט הופך מדמות מאיימת לדמות מבדרת.
המשך ההודעה לא פחות מצחיקה: "שליחת המכתבים הקולקטיבית שנעשתה", כותב לוין, "מפיצה לכל עבר ריח רע של שיבוש חמור של הליכי בחירה". אין ברשותי מכונת כביסה טובה דיה שתכבס את המשפט: שר המשפטים שלנו שקרן. הרי הוא יודע היטב שכל שופטי בית המשפט העליון, למעט השופט אלרון, תומכים באופן מוחלט ונלהב בשיטת הסניוריטי, ואם כך הדבר איזה בדיוק "שיבוש" יש פה? הרי אם הם תומכים בשיטה הזאת, ברור שלא יסכימו לראות עצמם כמועמדים כל עוד הם לא מחזיקים בסטטוס ותיק השופטים.
אחר כך הוא כותב כי "אינם בוחלים בכל אמצעי פסול כדי לפנות דרך למועמד שהמערכת סימנה". הזכרתי כבר שהשר שקרן? מהקמת בית המשפט העליון בישראל הריבונית ועד היום, בכיר השופטים מתמנה לנשיא, אז איך בדיוק "המערכת סימנה" דווקא את עמית? אגב, ספוילר, השופט שהמערכת "תסמן" לאחר עמית יהיה השופט השמרן, סולברג (שיהיה ותיק השופטים לאחר פרישתו של עמית). "השר", המשיכה "סביבת השר" בהודעתה לעיתונות "לא יאפשר את הניסיון לשלול מהציבור את מעט הזכות שעוד נותרה לו, להביא לדיון את כלל המועמדים ולשמוע את ההסתייגויות וההתנגדויות ביחס אליהם". ובאמת, "סביבת לוין" התכוננה מבעוד מועד להפציץ במאות הסתייגויות נגד השופטים. כך, למשל, תנועת הימין, "אם תרצו", הזמינה באתרה את הציבור לשלוח כמה שיותר הסתייגויות נגד השופטים.
יש לנו חדשות בשבילך כבוד השר. אם אתה רוצה להשמיע את דעות הציבור נגד השופטים, אולי תקים מעין ועדת חקירה אזרחית (אני מניח שהוועדה האזרחית בנושא מחדלי השבעה באוקטובר פחות מדברת אליך), לא תוכל לעשות זאת במסגרת דיון מדומה בוועדה לבחירת שופטים.
אם בכל זאת נותרה שפיות כלשהי בראשו של לוין, הוא מבין שבקרב הזה הוא יפסיד ובעוד כחודשיים ייבחר עמית לנשיא בית המשפט העליון. הכוח שעדיין יש ללוין בהשפעה על דמותו של בית המשפט העליון הוא בבחירת השופטים החסרים. כזכור, כדי למנות שופט בבית המשפט העליון דרוש רוב של שבעה חברי ועדה מתוך תשעה, ולוין שולט בבלוק של שלושה. כלומר, אי אפשר למנות שופטים חדשים לעליון ללא הסכמתו.
שרי משפטים שמרנים בעבר, כמו דניאל פרידמן, יעקב נאמן ואיילת שקד, ידעו לנצל את הכוח שלהם כדי לשנות את פניו של בית המשפט העליון. בית המשפט העליון של היום, בניגוד למה שמכונת הרעל מספרת לכם, רחוק מאוד מדמות בית המשפט העליון בתקופת ברק, ולמעשה כרגע יש בו רוב שמרני.
לוין, אחוז האובססיה, נדבק לשני מועמדים ספציפים: רפי ביטון ואביעד בקשי, שהשופטים, חברי הלשכה, ונציגת האופוזיציה, קארין אלהרר, לא מוכנים להסכים להם בשום פנים ואופן. האם לוין לא יודע למצוא שופט מחוזי אחד מתוך מאות השופטים הקיימים במערכת שלשיטתו ראוי לקידום? האם אין איש אקדמיה אחד, שמרן מובהק שאינו פרשן פופוליסטי מערוץ 14, ששאר חברי הוועדה, גם אם לא יאהבו אותו, יוכלו להתפשר עליו?
כיוון שטובת המערכת וטובת המדינה לא מעניינות את לוין, אולי יחשוב מה הבייס שלו יעדיף? מה טוב לו? או במילים אחרות, מה הדרך שלו לצאת מהאירוע הזה לא פחות גבר מקרעי? האם להתגאות במינוי כלשהו ולשווק אותו לבייס כשיחוק המאה (בין אם יהיה כזה ובין אם לאו), או להתגאות בכך שלא ויתר והצליח לייבש את בית המשפט העליון, וכנראה את שאר בתי המשפט, רק כי חברי הוועדה לא הסכימו למנות את הפקקטה ביטון ובקשי (שתכלס אף אחד ממילא לא יודע מי הם)? בואו נחשוב רגע: אם התשובה השנייה היא הנכונה, הרי שאורך חייה קצר. ממילא השר שיחליף את לוין מתישהו בשנה וחצי הקרובות ימלא את החסר בשלושה שופטים מוסכמים אחרים. לעומת זאת, אם ימנה לוין שופטים על שמו, זה לשנים ארוכות, עד שיגיעו לגיל שבעים. תמיד יוכל להתגאות בהם. אתה הבנת את זה לוין? עזוב את טובת המדינה, שממילא לא מעניינת אותך, תחשוב על עצמך. אתה באמת רוצה לסיים את הקדנציה שלך ככזה לוזר?