שנה בלי ירדן, שירי, אריאל וכפיר: "הפחד? שלא מספרים מה עלה בגורלם"

לריאיונות מהסוג הזה נוטות להתלוות מילות האדרה. בלעדי, פותחת הכול, מדברת לראשונה. עם עופרי ביבס המשחק הזה לא תקף. עוד מאז היום שבו אחיה ירדן, אשתו שירי וילדיהם הקטנים אריאל וכפיר נחטפו מביתם בניר עוז, והיא ענתה לטלפון הראשון מיני רבים מהתקשורת. כאן מתאים יותר לפתוח דווקא בציון מספר הפעמים שנאלצה להיחשף בפני מדינה שלמה ולהתחנן לחזרתם - מאות, אולי אלפי פעמים. בשלב מסוים איבדה את הספירה.

שנה לאסון 7 באוקטובר: לפרויקט המיוחד בוואלה - לחצו כאן

לא עבר זמן רב עד שהתהוותה רוטינה קבועה של שאלות ותשובות. כמו מי שטס לעיתים קרובות ועונה ברצף על שאלות הבידוק בתור לצ'ק אין עוד בטרם נשאלו, היא יכולה לנחש לרוב את רצף הנושאים שיעלו, וכיצד תשיב להן. הפעם התבקשה לתאר זווית מעט אחרת. זו שלה, שבה היא המוקד. איך נראית המציאות שהתהפכה - והפכה לשגרה כואבת, התהיות לגורלם שלא נותנות מנוח, התינוק שנולד לפני שלושה חודשים. כך נראים חייה של קרובת חטופים, שנה בלעדיהם.

עופרי לא הייתה רחוקה מלהיות שם בעצמה. עד חודשיים לפני 7 באוקטובר עוד התגוררה עם משפחתה בעוטף עזה, בקיבוץ רעים, לפני שעברה לרמת הגולן. שם עבדה כמרפאה בעיסוק בבית חולים ברזילי ובכפר השיקומי עדי נגב. בעיקר ניהלה שגרה: קמים בבוקר, לוקחים לגן את הילדים - אז עוד היו שניים ולא שלושה - טיול עם הכלב, הולכים לעבודה, חוזרים, לפעמים מספיקים לקפוץ לבריכה בקיבוץ עם הילדים, מקלחות והרדמות.

בשגרה הזו היו מעורבים לעיתים קרובות שירי, אריאל וכפיר. בזמן שירדן עבד עד מאוחר, בשתי עבודות, שירי והילדים היו באים לרעים, או להיפך. משחקים יחד בצבעי ידיים. תואם, בתה, בגילו של אריאל. ביום החטיפה ארבע, מאז כבר חגגה חמש. המפגשים התכופים הפכו את השניים לקרובים מאוד. לפני שלושה חודשים, מספרת עופרי, הציעה לה שוב לשחק בצבעי ידיים. "צבעי ידיים זה כמו שהיינו עושים אצל לולי, לולי אוהב צבעי ידיים", ענתה תואם.

"היא מזכירה את אריאל כל הזמן. אומרת שהיא מתגעגעת אליו, שואלת מתי הוא יחזור, למה לא מחזירים אותו, איפה הוא", משתפת עופרי בשיחה עם וואלה. "פעם אחת היא אמרה לי 'אימא, יש שלוש אופציות: או שהוא מתחת לאדמה, או שהוא במצרים, או שהוא מת'. אתה חושב שהם לא קולטים אבל הם שומעים הכול".

כשנסעה לביקור ניחומים בשבעות של ששת החטופים שנרצחו במנהרה, שאלה תואם "אימא לאן הלכתם? לקפלן?". "מעולם לא הלכנו וזה לא הוזכר בבית אבל היא קלטה איכשהו. היא משייכת שכל פעם שאני נוסעת קשורה אליהם", אומרת עופרי. "לא קל לה, עוברת עליה שנה קשה, נפרדנו גם מרעים והחברים". גם לבנה הצעיר, נגב בן השלוש, לא קל. "אחד הדברים האחרונים שעשינו לפני שעברנו לגולן היה לחגוג לו יום הולדת שנתיים בבריכה עם הבני דודים. הוא לא מדבר כמו תואם, אבל זה משפיע עליו".

עופרי מתקשה להיזכר במדויק בהשתלשלות השבת השבת השחורה. עבור כולם, בוקר הכאוס אפוף בעננה, לה עוד הרבה יותר. גם הימים שאחריו. הזיכרון מורכב משברי רגעים שנצרבו סביב הניסיון להבין מה עלה בגורל משפחתה - וגילוי האמת הבלתי נתפסת.

"נסענו למשפחה של בעלי והייתי מאוד נסערת. התמונה של שירי מאוד מהר נהייתה מפורסמת", היא משחזרת. "אימא שלי הייתה הראשונה שראתה אותה. הם היו בבית שלהם בצאלים, נשארו במקלט עד הצהריים. אחת הנשים מהקיבוץ שהייתה איתה במקלט ניגשה לאימא והראתה לה את התמונה עם הכיתוב ישראלית וילדיה נחטפו לעזה, מבלי לדעת שהיא קשורה אליה. אימא אמרה לה, מה זה, שירי והנכדים שלי".

"כשהיא שלחה לנו את התמונה ניסינו לחפש רמזים למה בדיוק קרה. ראינו טשטוש מעל הראש של שירי ואמרתי כנראה זה פוטושופ, ניסיתי למצוא היגיון. מאוחר יותר באותו יום חברה מאנגליה שלחה לי את הסרטון. באחד אחר היה מחבל עם מבנה גוף דומה לירדן. אני מדברת עם אבא שלי והוא אומר 'תראי זה הגב של ירדן', אבל זיהיתי שלא לפי חולצת הפולו שלבש. שמעתי את אבא מתמוטט, הוא היה נסער מאוד".

הריאיון הראשון שלה, היא אומרת, היה למחרת, אולי אפילו באותו יום. היא לא היססה כשקיבלה את הטלפון. "ישר עליתי להתראיין כי רק ניסינו למצוא מידע. העליתי פוסט באותו יום עם תמונה של שירי ואמרתי זאת המשפחה שלי עם בקשה ליצור איתנו קשר. נזרקתי לתוך הסיטואציה", היא נזכרת.

מאז הפכה לפנים המוכרות ביותר של המשפחה, ושל מאבק המשפחות ככלל, בהתאם לחשיפה הגבוהה של סיפורם. "זה היה מודע", היא מגלה. "בהתחלה חיפשו אותי כי הייתי הקרבה הראשונה היחידה שהתראיינה, אבל גם היו שלבים שייעצו לנו שעדיף שיהיו פנים שישויכו למשפחה".

בעל כורחה הפכה משויפת במגע עם תקשורת. לריאיון היא מביאה שלוש אפשרויות לחולצות - רגילה, עם תמונת המשפחה וחולצת פיג'מת הבאטמן המפורסמת של ירדן. "החולצה הגיעה מהבית שלהם. הכול היה הפוך, רואים שחיטטו שם. לא הייתה מגירה או ארון שלא נפתחו, הייתי איתה מאז היום הולדת של אריאל", מספרת עופרי. לאחרונה נוספה לפק"ל הריאיונות גם עגלה. ביוני ילדה בן, אפיק. עכשיו היא מנסה, או נאלצת, למתן את שטף המאבק ולדאוג גם לו.

לא הייתה לה הרבה ברירה. הקצב שנכנסה אליו בתחילת הדרך היה כמעט בלתי אפשרי. חמש טיסות בחודשיים, קפריסין, לונדון, ז'נבה, גרמניה והאג, ריאיונות פעמיים-שלוש ביום. "במהלך ההיריון הבנתי שההיעדרות מהבית קשה לילדים ומבלבלת אותם. הפסקתי עם טיסות והתחלתי להגיע באופן קבוע בימי שני לפעילות בכנסת. אחרי שאפיק נולד הריאיונות כבר לא קורים כל יום".

"הילדים שלי מקבלים אימא שהיא אף פעם לא מאה אחוז. גם כשאני מאוד מנסה. אימא שצמודה לפלאפון כל הזמן. על הקצה, חסרת סבלנות, הרבה יותר כועסת. לא הייתי ככה לפני", היא מודה. "לא חזרתי לעבודה. הייתי אמורה בנובמבר ואז הייתי מאוד באינטנסיביות של המאבק. בשלב מאוחר יותר הייתי לקראת לידה ועכשיו בחופשת לידה. אבל אני גם לא רואה את עצמי חוזרת. אין לי רזרבות נפשיות לתת למישהו אחר".

השינוי שהביאה המלחמה ניכר גם בדברים הקטנים, היומיומיים. "לא הסתפרתי ולא שמתי בושם מאז 7 באוקטובר. זה לא התחיל בכוונה, ועכשיו כן. בושם לא בא לי. ושיער הפך אולי לקטע עקרוני, כמו אבא של עמרי מירן עם הזקן", היא אומרת. "אני מרגישה שאני לא מצליחה ליהנות מדברים שנהניתי מהם פעם. אני לוקחת את הילדים להצגה בצהריים ובוכה. רואה את כל הילדים מסביב שמחים וזה מציף".

"מדי פעם עולה תחושה שאי-אפשר להסביר, נופלת הבנה של המציאות שאני נמצאת בה, שאני מדברת איתך פה כי אח שלי במנהרה בעזה. גם שנה אחרי שום דבר לא נתפס. זה לא מחלחל, לא התרגלתי לזה. לא מזמן ראיתי איור של אישה שהולכת עם עננה מעליה. ככה אני מרגישה. שהם מרחפים כל הזמן מעליי. לא משנה עם מי אני מדברת ומה אני עושה, הם תמיד פה", היא אומרת, ומדגימה עם ידה את העננה המרחפת מעל ראשה. "אני מדליקה את הקומקום בבוקר ואומרת וואו, שנה שאח שלי לא קם בבית והדליק קומקום להכין קפה. מכינה משהו לאכול וחושבת איך אהבתי את השעועית ששירי מכינה"

ההבנה שהדברים לא יהיו עוד אותו דבר לא נחתה ברגע אחד. למעשה, מספרת עופרי, היא מגיעה כאוסף רגעים, חוזרת שוב ושוב. "בכל ציון דרך, כל תאריך, אני אומרת לא האמנתי שנגיע לכאן. לחנוכה, ליום הולדת של כפיר, לערב פסח. היינו בשוק שאנחנו מכינים סרטון לחודש, מנסים לזעזע כמה שאפשר ולשים את הלב שלנו. עכשיו אנחנו עושים כתבה לשנה, ואני יודעת שאני עדיין אהיה בסיוט הזה. שאציין לירדן יום הולדת שני בשבי ב-10 באוקטובר. לדעתי הוא הראשון מבין החטופים".

"העסקה הראשונה הפיחה בנו הרבה תקווה", מודה עופרי. "יום-יומיים לפני שהתחילו השחרורים ארגנו זום של צוות מקצועי על מה אפשר לצפות מילדים שחוזרים מהשבי, המלצות איך להתנהל מולם. הייתי בו ובאמת האמנתי ששירי והילדים יחזרו. חשבנו לאן יבואו מבית החולים, מה צריך לסדר להם. אני מאמינה שביום שהתפוצצה העסקה, כשבחמאס טענו ששירי והילדים נהרגו, נפלה ההבנה באמת בפעם הראשונה. גם בסרטון הנוראי של ירדן. לראות אותו ככה ולחשוב מה עובר עליו שם. זה שבר אותי ברמות הכי קשות".

זמן רב חלף מאז והביבסים תקועים בהמתנה ועופרי מודה שהם לא יודעים האם המשפחה החטופה בחיים או באמת מתים. "כל פעם שיש דיבור, כל עסקה שמתקרבת, אני הכי בעדה - אבל זה גם מפחיד אותי, כי אני יודעת שברגע שתצא לפועל זה יכול לקחת ממני את האופטימיות המעטה שנשארה לי שאראה את שירי והילדים, שהיא תתנפץ לי בפנים. גם המחשבה איך ירדן יחזור, ואם יחזור בלעדיהם איך יהיה. שום דבר לא יהיה אותו דבר", היא קובעת.

ויש שאלה אחת שמדאיגה יותר מכל. העובדה שלא חזרו בעסקה הראשונה, ונותרו הילדים החטופים היחידים בעזה, לצד היעדר אותות החיים מכיוונם, עורר דאגה לגורלם. בשיח הציבורי אף עלתה תהייה אם בישראל יודעים - ולא אומרים. "יש לנו גם את הפחד הזה. שאולי לא מספרים מה קרה איתם כי ידיעה על הביבסים תגרור התפוצצות של לחץ ציבורי. כשאני חושבת על השנה האחרונה, אי-ודאות היא המילה שהכי מסמלת אותה. אני לא מאמינה יותר לאף אחד ושום דבר, חושדת בהכול. אני חושבת שהמודיעין עושה הכול כדי למצוא אותם. אבל אם בנקודת זמן מסוימת מישהו בחר לא לספר לנו משהו? אני מאוד רוצה להאמין שלא מעבירים אותנו את הסיוט הזה בשם אינטרס אחר", היא משתפת.

"הפרסום של מסמכי חמאס למשל היה בתזמון מחשיד ביותר. פתאום כשביבי מדבר על פילדלפי וכשיש הפגנות ענק מופץ שסינוואר רצה לברוח עם חטופים, למרות שאומרים לנו שאין שום אינדיקציה כזאת", היא אומרת. "זה כואב לי. אם יש לנו הנהגה שהציבור אין לו אמון בה היא לא צריכה להיות. זה הופר כבר ב-7 באוקטובר ואני לא מרגישה שנעשה מאז ניסיון לשקם את זה. אנחנו עוד מחכים ללקיחת אחריות".

מול ההבנה שעבור המשפחה לא תהיה דרך לחזור אחורה באף תרחיש, היא חשה בעוצמה את הפער לעומת החיים שחזרו למסלולם עבור אחרים, אם פחות או יותר. "מצד אחד ברור לי שאנחנו באיום תמידי כל הזמן, או לפחות ככה מציגים את זה. מצד שני הייתה פה חזרה לשגרה מסוימת. אני לא שופטת אנשים שחזרו לשגרה. בפרט לא מי שיש לו בבית ילדים, שמושכים לכיוון של חיים והמשכיות. ראיתי שראיינו את גיל דיקמן באחת מתוכניות הבוקר, פאנל כואב ועצוב, ואז הוא מסתיים, יוצאים לפרסומות והנה מחירי החופשות ליוון. המעבר החד הזה היה לי בוקס. איך אפשר בכלל להמשיך אחרי הדבר הזה? התוכנית הייתה אמורה להסתיים באותו רגע".

באחד מסופי השבוע נסעה עופרי עם כל המשפחה להתאוורר בתל אביב. "הלכתי בטיילת עם אבא שלי והילדים ובדרך חזרה אני אומרת לבעלי אני לא יכולה יותר, יותר מדי נורמלי לי. הרגשתי שהדמעות כבר חונקות אותי. אנשים חוגגים מסביב, מוזיקה, מסעדות, כדורעף בחוף. חיים את החיים, בזמן ששלי נתקעו ב-7 באוקטובר. אבל אני לא העניין. אני עושה את כל זה כדי שהגיהנום שלהם ייגמר. אני לא יכול לתאר לעצמי מה הם עוברים עכשיו. בסרטון חודשיים אחרי ראיתי כבר שירדן רזה לפחות עשרה קילו. אז עכשיו, אחרי שנה. כבר שנה צורחים שהזמן אוזל ולא ישרדו עוד הרבה. גם מבחינת התנאים וגם הלחץ הצבאי".

"התחלנו מהרבה עצב והלם. היום אני בעיקר בתסכול וייאוש, שכל הזמן אני מנסה לדחוק הצידה. בחודשים האחרונים אני רק כועסת. כועסת על זה שהשלמנו שנגיע לציין שנה והם יהיו שם. איפה הדיבור של חברי הכנסת, ראש הממשלה, מישהו אמר 'אני אעשה הכול כדי שלא יהיו שם שנה'? מדברים על הטקס. כבר אין אפילו הבטחות. דחקו אותם הצידה", היא זועמת.

את חלקם פגשה פנים מול פנים, ניסתה לגעת בלבם ולשכנע בנחיצות העסקה שתחזיר את יקיריה. "אני נכנסת לחדר עם שרים, וזה זה לא מרשים אותי. הלוואי והייתי מסתכלת על האנשים האלה עם יראת כבוד ואומרת וואו. שהם מסתכלים לי בעיניים ואני יכולה לסמוך עליהם. זה דברים שהרגשתי חזק יותר דווקא עם דיפלומטים בחו"ל, כשראיתי מולי אדם עם שליחות".