שנה חלפה מאז פרוץ המלחמה, אבל עבור עשרות האלפים שפונו מבתיהם בדרום ובצפון - התחושה היא אותה תחושה. אמנם ישנם לא מעט תושבים שכבר חזרו לבתיהם, אבל עדיין ישנם עשרות אלפים שעקורים מיישוביהם.
שנה לאסון 7 באוקטובר: לפרויקט המיוחד בוואלה - לחצו כאן
הראשונים להתפנות היו תושבי עוטף עזה והדרום. המקום הראשון שאליו הגיעה עידית תבור מקיבוץ סופה היה מלון לגונה באילת. "היינו בחוסר ודאות מוחלט וקושי לעכל את האירוע", היא מספרת לוואלה. "היו אמנם אנשים טובים, חברות ואמנים שהגיעו לתרום ולהנעים לנו את השהות שם, אבל היינו שם בעצבות מאוד גדולה וחוסר ודאות כיצד מתמודדים עם תעסוקה וחינוך".
עידית תבור, מפונה מקיבוץ סופה
לאחר כשלושה חודשים פוצלה קהילת סופה. "חלק מהחברים שוהים עד היום ברמת גת וחלק באופקים", מסבירה תבור. "יש לנו ועדות בקיבוץ שמנסות לאחד בינינו ולקשר בינינו עם טיולים וכל מיני מפגשים. החיים בעיר באיזשהו מקום הם אטרקטיבים כי הכול נגיש - תיאטרות, קולנוע ומסעדות. אבל זה לא הבית. זה לא הקיבוץ. זו לא השקיעה של הקיבוץ. רובנו מתמודדים עם פוסט טראומה ומקבלים סיוע נפשי. אין צפי לחזרה נכון להיום ושוב אנחנו בחוסר ודאות מוחלט ומחכים לראות מה יהיה ולאן פנינו. אנחנו נושאים תפילה לחזרת החטופים הביתה במהרה ושיישבו אותנו בשולחן החג הקרוב".
גם מירב כהן מעין השלושה התפנתה לאילת והייתה שם חמישה חודשים. "זו הייתה תקופה של הזייה אחת גדולה", היא נזכרת. "חלק מהילדים היו ללא מסגרות, גרנו בחדרים במלון ולא צריך להסביר את הקושי בזה. לאחר חמישה חודשים קשים וקשוחים עברנו לנתיבות".
יש דבר אחד שלא מרפה מכהן. "החטופים, החברים שלנו, אינם. רוצים לדבר איתנו על שיקום ועל ניצחון, אבל אין ניצחון כשהחברים שלנו מעבר לגבול נמקים במנהרות חמאס", היא תוקפת. "אין אפשרות לשקם קהילות ואזור אחרי כל כך הרבה הרוגים ובני משפחה שלא חזרו. ככה לא יהיה שיקום. החברים שלנו נרצחים בעזה, הממשלה ממשיכה להפקיר, ראש הממשלה פועל לפי אינטרס אחד בלבד - הישארות שלנו בכיסא ראש הממשלה ובריחה מאימת הדין. השרים לא מתייחסים לצרכים שלנו, לקשיים ולמצוקות שלנו. כולנו מגיל אפס עד 100 פוסט טראומטתיים. לא יודעת מתי אפשר יהיה להתגבר על זה. הממשלה מפנה לנו עורף ולא עושה מספיק כדי שנחזור לחיים. אנחנו שנה לא חיים ולא נושמים. אין לנו אור בחיים ולא חמצן. הדרך היחידה לשקם היא להחזיר את החטופים".
אוהד אזולאי מרמות נפתלי
השנה, לראשונה אחרי קרוב לשישים שנה, עמרם אזולאי לא הגיע לבציר בכרם שלו שבבקעת קדש. הוא לא השתתף בבציר הענבים, לא לקח חלק בהבאת האשכולות אל היקב המשפחתי במושב רמות נפתלי ולא חלק עם בנו אוהד את חוות דעתו על איכות היבול השנה.קרוב לשנה שמשפחת אזולאי לא גרה במושב שבגליל העליון והיא מפוזרת ברחבי הארץ. נוכח המרחק והקושי להגיע צפונה, עמרם לא השתתף בחגיגת הבציר ואוהד, ממשיך דרכו ביקב "עמרם"' מגיע מדי בוקר לבדו לרמות נפתלי.
עמרם נולד במרוקו ועלה לישראל בגיל 14, למד בבית ספר חקלאי, נקלט בקיבוץ הסוללים, עבד במטעים ובכרמים, וב-1968 עלה לגליל, לרמות נפתלי, יחד עם אשתו שושי. עם השנים הלך והתמקצע בענפי הענבים ומטעי הנשירים ויבול הכרמים של רמות נפתלי היה לשם דבר ונמכר ליקבי רמת הגולן, חלוצי ייצור היין בצפון. בשנות ה-90' החלו עמרם ושושי להכין יין עבור המשפחה וחברים ואחרי שראו כי טוב, החלו למכור את היין שלהם.
במושב גדלו ארבעת ילדיהם ובנם אוהד החליט אחרי השירות הצבאי והטיול הגדול בחו"ל לשוב הביתה ולהצטרף לעסק המשפחתי, אחרי שלמד בקורס לייצור יין במכללת תל-חי. "הילדות שלנו הייתה בכרמים ובמטעים והכניסה לעולם היין הייתה המשך לאותה ילדות", סיפר אוהד לוואלה. האב ובנו הקימו מרתף יין, הסבו את הלול לחדר ייצור ו"יקב עמרם" הפך למה שמכונה בעגת חובבי היין "יקב אסטייט", כלומר "יקב אחוזה" שהיינות שלו מיוצרים מענבים שגדלים על ידי יצרניו.
המושב שבדרום רכס רמים מרוחק רק שלושה קילומטרים מהגבול וכשהתקבלה ההחלטה לפנות את יישובי קו העימות, גם רמות נפתלי נכנס לרשימת המפונים. "זה נראה לי תמוה", אומר אוהד. "נשארתי בבית עם אשתי ושלוש הבנות שלנו. אחרי שהמושב התרוקן כמעט לגמרי ולא היו לבנות מסגרות וחברים, גם אנחנו עזבנו". המשפחה עברה לפוריה עילית ואחר כך ליישוב השכן נוה עובד. "זאת תקופה מוזרה, לא מתרגלים לחיים האלה ואני עדיין חושב שזאת הייתה טעות להתפנות. אשתי פחות מסכימה איתי וחושבת שלא יכולנו להישאר עם הילדות במושב שמופגז", אמר.
כמעט מדי בוקר נוסע אוהד מהבית הזמני בנוה עובד לרמות נפתלי, נסיעה שאורכת כשעה. בתקופת הבציר שהסתיימה לאחרונה, אחרי כשלושה שבועות אינטנסיביים, השכים מדי בוקר בשעה ארבע ובחמש וחצי כבר היה יחד עם העובדים בכרם. לצד היקב הוא גם מנהל פרויקטים של אתרי בניה. לפני שהמלחמה התחילה הוא ליווה שלושה פרוייקטים בקיבוצים שכנים - מלכיה, מנרה ויפתח. שלושת הקיבוצים נמצאים גם הם ליד הגבול ופונו ומיזמי הבניה שהוא ליווה נעצרו וקפאו. "את התקופה הזאת ניצלתי למיתוג חדש של היקב", אמר.
הבנות לומדות בבתי ספר זמניים - אלמוג שבכיתה ג' בבית ספר שנפתח בבית יגאל אלון בגינוסר ואור ונועם, תלמידות כיתות ט' וי"א בבית הספר שהוקם לאחרונה ברמת כורזים. "זאת תקופה של התמודדויות שונות והרבה ג'ינגולים. גם תחושת הזמן מאד השתנתה. לפעמים יום מרגיש כמו שבוע ולפעמים שבוע נראה כמו יום".
גם משפחות של שתיים מאחיותיו שחיו ברמות נפתלי התפנו למגורים זמניים והוריהם עברו לבית אבות בקיבוץ גשר. המשפחה שלדברי אוהד "הייתה כמו קן מאוחד", שנהגה להיפגש מדי יום, התפצלה. היעדרו של עמרם מעונת הבציר גרם לאוהד להרגיש געגוע למה שהיה. "הייתי רגיל שהוא תמיד איתי בשטח. הוא הנשמה של היקב. כל צעד שעשיתי, כל בלנד שיצרתי, כל טעימה של יין חדש - הייתה מלווה בהתייעצות איתו. היום, כשאני מגיע מדי יום למושב, הבית של ההורים ריק והנוכחות שלהם חסרה לי". הוא מעודד את עצמו שהנתונים הראשוניים של הבציר שהסתיים נראים טוב ומאמין שבציר 2024 יניב יינות טובים ושהם יהיו הזיכרון היפה שישאר לצד הקשיים של התקופה מחוץ לבית.
אורטל לוי מקיבוץ מצובה
"אף אחד לא יודע מה אני עוברת"
אורטל לוי בת ה-34 היא סרן במילואים ששירתה כקצינת לוגיסטיקה בגדוד 13 של גולני. היא סוחבת פוסט-טראומה ממלחמת לבנון השנייה כילדה בקריות, שהתעוררה אצלה בעת השירות באחד מסבבי ההסלמה בעזה. היא מעולם לא היססה להתמודד עם אתגרים קשים, אבל שנת 2024 עבורה הייתה השנה הקשה בחייה.
היא אמא חד-הורית לאביתר בן ה-7 ולוריא בן ה-4 וכבר ב-7 באוקטובר היא עזבה איתם את קיבוץ מצובה. היא עברה איתם בשנה הזו חמש דירות, וגם בבית בקיבוץ עין חרוד מאוחד, היא עדיין אינה יודעת היכן בעוד שנה היא תגור והיכן תעבוד.
בשורה התחתונה, סיפורה האישי מבטא את הקושי הגדול של המפונים - אי-הוודאות. הדבר נכון במיוחד לגבי המפונים מהצפון, וזה נכון לגבי כמעט כל אספקט בחייהם. "אם הייתי יודעת שאני נשארת כאן אז הייתי יכולה למצוא עבודה חדשה", היא אומרת. אבל בינתיים, היא לא יודעת וכמו המפונים האחרים מקו העימות, היא אינה יודעת אם אנחנו בסופה של מלחמת התשה בת כשנה העומדת להסתיים, או ערב מלחמה שטרם החלה, זו שתהדוף את האויב מצפון אל מעבר לקו הליטני. בינתיים, לוי מנסה להעניק לילדים סביבה מוגנת. גם מהמציאות שמחוץ לבועת המפונים שבה הם חיים. "הפסקנו לצפות בחדשות ולא מדברים על חדשות בבית בכלל ולידם בפרט", היא משתפת.
היא אומרת כי באותה שבת של שמחת תורה "החיים התנפצו" בקיבוץ הצפוני, שידע בשנים האחרונות דריכות וחי תחת עננה שחורה שיום יבוא והאיום הצפוני יתפרץ. "ראיתי בטלויזיה מה קורה בדרום, נזכרתי שלנו אין אפילו ממ"ד והבנתי שעם שני ילדים לא אוכל להעביר שם אפילו לילה אחד נוסף", היא משחזרת. ב-10 בבוקר היא ידעה שהגיע הרגע. שהיא חייבת להעביר את הקן המשפחתי למקום יותר בטוח.
היא העמיסה את הילדים על האוטו ונסעה איתם לסבתא וסבא, הוריה, בקריית ביאליק. אחרי כמה ימים שם הם עברו לכפר יחזקאל לבית של אחותה, לשבוע. אחר כך חיו חודש במלון חוף גיא בכנרת ומשם עברו ליחידת אירוח של 7 מ"ר בקיבוץ עין חרוד איחוד ואחריה ליחידת דיור של 12 מ"ר בקיבוץ. אחר כך גרו חצי שנה בדירה עם חדר אחד ומטבחון חיצוני שבנה להם אבא שלה. בסוף התקופה, קיבלו את ההחלטה לעזוב כי אורטל המשיכה לחתור לחיים שקטים עם יציבות וביטחון והם עברו לקיבוץ השכן, עין חרוד מאוחד, שם הם מתגוררים בדירה שכורה בחודשיים האחרונים. על כל זה, יש לה על הראש גם דאגה לפרנסה ולקריירה.
"מיד כשעזבנו את הקיבוץ עדכנתי את העבודה על הסיטואציה, מה הם כבר יכולים לעשות? זו חברה בינלאומית. העבודה חייבת להימשך", מספרת אורטל, העובדת בקיבוץ בית העמק בגליל המערבי כקניינית של חברת WISE-BEE, המייצרת כוורות-רובוטיות. במהלך השנה הזו היא מתמודדת עם איזון הדרישות בחברת הטכנולוגיה החקלאית הישראלית החובקת עולם, לדרישות הגרעין המשפחתי, מסגרות החינוך של הילדים, והכול תוך מעבר דירות, כאמור. "אני עם תרמיל ובתוכו מחשב נייד על הגב ושני ילדים על הידיים", היא מתארת, "כשעוברים מקום אני מיד מוצאת לי איזו פינת עבודה. אם אני מקבלת אמירות כמו 'תנסי ליהנות מהתקופה הזו' אז כנראה אף אחד לא מבין מה אני עוברת".
"הלחץ הזה בעבודה הוא כמובן רק פן אחד. הצפיפות בה חיינו במלון, לישון במיטה עם הילדים, היעדר הפרטיות, בלי רגע של שקט לנפש ולראש שכל הזמן חושב על מתי נחזור הביתה ועם הפחדים. יש פחד שמה שקרה בדרום יקרה גם בצפון. במיוחד בלילה, כשהולכים לישון".