אדם נהדר הלך לעולמו בביירות. כדרך הטבע, ממש ככה. אליאס ח'ורי ז"ל היה אחד האנשים הכי מופלאים שפגשתי בימי חיי. פגישות מעטות והשפעות כמעט אינסופיות. ישבתי אתו בצוותי חשיבה באירופה, שוחחתי אתו בפודקאסט שלי, כתבתי ביקורות על ספריו, החלפנו מעט מסרים בווטסאפ ושוחחנו בסקייפ. הוא איננו עוד, ובעצם לא הספקנו. הנה כמה דברים שכתבתי עליו ולו בחייו.
ח'ורי הוא דמות מעניינת ומורכבת לא פחות מהגיבורים הטראגיים והרגישים של ספריו. אחד מגדולי הסופרים של דורנו, ואולי הגדול שבסופרי הערבית בדור הזה. עשוי מחומרים של פרס נובל, שעוד יגיע מן הסתם. יליד ביירות 1948, שחייו הם מסע סוער מתמיד בין האקטיביזם הפוליטי לבין הספירות הגבוהות של הספרות והעיון. בן למשפחה לבנונית נוצרית מבוססת שעם התחזקות הרוחות הלאומיות והפרו-פלסטיניות אחרי 1967 עזב את הנוחות של ביירות והצטרף לארגון פתח בירדן. הוא גורש משם בספטמבר השחור ונסע לסורבון להשלים את עבודת הדוקטורט שלו. במשך שנים ארוכות הוא היה אחד מהבולטים שבקהילה האינטלקטואלית המרשימה של ביירות. במהלכן הוא עבד בחברותא עם מחמוד דרוויש, ובשיאם האמיץ והמשותף הם אף חתמו עם עוד עשרה כמותם על עצומה כנגד קיומו של כינוס הכחשת השואה בביירות של 2001.
ח'ורי הבורגני הלבנוני הפך למתעד הגדול של הנכבה הפלסטינית. יותר מע'סאן כנאפני ואמיל חביבי. עד ח'ורי - הנכבה שתקה. הדור של החורבן התעטף ביגונות ובדממה שעוטפת תמיד את הטראומה ונפגעיה, כמו הדור הראשון שלנו בדיוק. ח'ורי הרים את המכסה ופתח את הפקקים לשיחה ספרותית ובין דורית על כל שהתחולל אז, ועל כל הסיכויים של עכשיו.
החברותא שלו עם מחמוד דרוויש העניקה לו גם הבנה עמוקה, מזווית לא מוכרת, אל שירתו הגדולה של המשורר הפלסטיני החשוב ביותר. ודרכו אל הדור הפלסטיני השותק - דור 48 שהובס והוכלם. "כל שירתו של דרוויש צריכה להיקרא דרך ההתייחסות שלו לחוויית הגירוש מכפר אל-בִּירְוֶה... על המבקר לחקור את שתיקת המילים [של דרוויש] ולא את דיבורן".
"העניין הוא לא רק הפשע של עקירת הפלסטינים מאדמתם, משום שפשע גדול יותר הגיע בעקבותיו. אני לא מדבר על השתיקה שנולדה מתוך הטראומה, בשפת המומחים לבריאות הנפש. אני מתכוון לשתיקה שכפה המנצח על המנוצח... כאן מגיעה תורה של הספרות, שיכולה להעניק לקרבן שפה חדשה. זאת תהיה שפת השתיקה שתיקח אותנו עם מחמוד דרוויש בכיוון הרוח". ובספרות נוקבת וקסומה שכזו הוא דיבר איתנו. בידיו של ח'ורי הכל מסתלסל בסחרחרת של יופי ואסונות כי "אנחנו הערבים מתארים יופי באמצעות שתיקה"
הוא התנהג כבעל בית במרחבי הספרות הערבית מראשיתה ועד למקלדת של המבקרים המודרניים שלה. הוא היה חיים באר הערבי. 'בּוֹר סוּד שאינו מאבד טיפה' של תפארת הספרות והשירה הערבית לדורותיהן. הוא היה המבין והמביע הגדול את הפלסטיניות ברהיטות כואבת אף יותר מנציגיה הרשמיים, לאמור: "ישראל הפכה את חייהם של שלושה דורות של פלסטינים למסכת של נכבה מתמשכת. הישראלים הימרו על שכחת הפלסטינים והמשיכו בטיפשות של מי שמחזיק בכוח להשית על הפלסטינים אסונות מדי יום.....והדור שהיה אמור לשכוח....חווה בזמן הווה את הנכבה שלו".
ח'ורי מעולם לא הורשה לבקר בישראל, בשל היותו בן 'ארץ אויב'. עם זאת קשה להשתחרר מהתחושה שהוא ישב ימים ארוכים בארכיוני צה"ל ויד ושם, מכיר באופן אישי את מפקדי צה"ל של ימי הנכבה, בשמם ובאופיים, חקר היטב את מוראות השואה ומתכתב איתם, מכיר על פה את פקודות היום של 48' ואת גיבורי הזמן ההוא. הוא משחזר אוירה ותחושות כמו היה שם ברגע האמת ותיעד את הדברים במו עטו. צבע זבובי המוות, וריח הגופות הנפוחות. טעם המים המעופשים, טעם התפוזים שהרקיבו בפרדס וסירחונה של זיעת הפחדים. כמו בכמה מספריו האחרים, ח'ורי נוטל לעצמו את החירות לשוטט בין תפקידו כמספר לבין היותו המסופר, הוא המערבל העליון השולט בגיבוריו והם מצידם שולטים בו. לפעמים כשהרוח הסוערת של הספר שוככת מתגלים גם היסודות האוטוביוגרפים שלו עצמו. "אני מכיר אישית את המספר ...."
הכתיבה שלו הייתה תמיד נשף של מסכות. שום דבר, מציאות או אדם אינם מה שאתה חושב שהם. הישראלי הוא פלסטיני, הפלסטיני הוא סוג של יהודי, פרצופים מבצבצים, תחפושות מתחלפות של זהויות אמיתיות ובדויות. זאת "העין השלישית... הרואה ... את הביטוי לאי הבהירות הקיימת בכל סיפורי הנכבה". ובין לבין נטווית הטראומה הפלסטינית עם הביקורת העצמית האמיצה: "אללד לא היתה כלל וכלל גן עדן, ופלסטין לא הייתה שמיים. אני שונא נוסטלגיה".
הייתה לו הבנה עמוקה של היהדות, כעם שנולד ומקדש את תסביך אברהם העוקד את בנו. הוא הכיר את נבכי הישראליות על סופריה, אישיה, הרעיונות המניעים אותה בנושא הסכסוך ודייק באומרו שכל רצוננו תמיד הוא "לצרוב בתודעת הפלסטינים שגעגועים ונוסטלגיה לארצם שווה כקליפת השום ועלולים להוביל אותם מושפלים אל המוות".
מיקומו הפיזי של ח'ורי בביירות אינו מקרי. כנראה שרק משם הוא יכול היה לפרסם באל קודס אל ערבי את מאמרי הביקורת השבועיים שלו שנקבו את כולם בלא מורא וללא משוא פנים. הוא כתב את כל שעולה על ליבו, כמעט בלא עכבות. הוא ביקר את החברה הערבית, הלבנונית, הפלסטינית באותה עוצמה בה הוא לא חסך את שיבטו מאיתנו הישראלים. בכמה וכמה מסיפוריו יש מידה רבה של הכלה, כמעט סובלנות, ליהודי החדש, הישראלי וקורותיו "אינני מעוניין בחשיפת הפשעים של הכוחות הישראלים... הסיפור שלי אינו ניסיון להוכיח דבר", "לא אני לא שונא את היהודים. גם הם ימותו, וכאשר ימותו יהיו מתים כמונו ויפסיקו להיות יהודים. אנחנו נפסיק להיות אנחנו והם יפסיקו להיות הם. אז בשביל מה ההרג? באללה, אני לא מבין. אני לא שונא אף אחד. אבל למה?". עכשיו הוא מת והוא כמונו. הלוואי והיינו כמוהו.
יהי זכרו ברוך.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית