נכון, ישנו בנימין נתניהו. וישנה התרבות הארגונית הישראלית. וישנו הצבא. וישנם עוד פוליטיקאים ומנהיגים בדרגים שונים ומשונים. כולם אחראים, כולם אשמים. אבל הבה נסתכל עלינו. אנחנו, בוני הארץ, מגיניה, מכונניה - אנחנו נתנו למצב הזה להתרחש. איפשרנו אותו, בעצימת עיניים או בתקוות שווא.
כבר 11 חודשים, כמעט שנה תמימה, שכל ערך בחיינו נהרס, הושמד, נמחק. כצפרדעים שהתבשלו במהירות בסיר, כמו שקורה לעיתים, כאשר אנחנו עמוק בתוך התהליך ומתקשים לראות את התמונה השלמה. הפכנו עיוורים למתרחש.
אנחנו כמובן מוחים, בוכים, תומכים במשפחות החטופים, כותבים שלטים ויוצאים לרחובות עם דגלים. האם זה מספיק? האם בזמן שהצפון נטוש, עולה באש, מופקר; בזמן שהחטופים נמקים במנהרות; בזמן שנתניהו מפרק את מה שנותר מהדמוקרטיה הישראלית - האם מספיק למחות ולבכות ולהפגין ולהנהן ולצקצק "כמה רע פה"?
הביטו במציאות סביבנו. ילדים גדלים בדרום בצל טראומה בלתי נתפסת, והם שוחדו כדי לחזור לבתיהם על מנת לייצר מראית עין של נורמליות; אלפים נרצחו, נהרגו, נפצעו, שילמו בנפשם; המוני פוסט-טראומטיים מסתובבים בינינו; המלחמה לא מתקדמת לשום מקום, אין לה תכלית, וכל כולה עתירה ספינים ומניפולציות.
אין ניהול. אין הנהגה. אין אשמים ואין אחראים. כלומר יש, אבל אף אחד מהם לא מוכן להיות זה שיודה בחלקו במחדל, שמא ועדת החקירה תטיל עליו אחר כך את האחריות - אם בכלל תקום ועדה בלתי תלויה, ממלכתית, ולא כזו שתורכב ממשרתיו של נתניהו.
והכלכלה, מה יהא עליה? משעבדים את עתידם של ילדינו ונכדינו על מנת לממן את המלחמה, אולי, אבל גם על מנת לממן את הסקטורים שאינם משתתפים במלחמה או אלה שרק מלבים אותה כאילו הם חיכו כל חייהם ליום הזה, שבו יוכלו לכבוש את עזה ואת לבנון ואת יהודה ואת שומרון - תוך כדי הקרבת ילדינו.
כל אלה נמשכים ונמשכים ומחריפים, ואנחנו? מוחים, בוכים, מפגינים, כותבים סיסמאות, מצייצים. זה גם עלינו, בוני הארץ, מכונניה, או האזרחים הטובים שמצקצקים ושואלים "לאן הגענו?", בלי להבין שהגענו בדיוק לאן שהלכנו.
הלכנו והגענו לטיטאניק והתיישבנו בה. וגם כשהמים כבר עוטפים לנו את אזור החלציים, אנחנו ממשיכים לנהוג באותו האופן: למחות בנימוס, להפגין, לצעוק, לחזור על ססמאות ואז לחזור הביתה בהרגשה שהנה, עשינו משהו: השתתפנו בהפגנה או בהלוויה המונית או בטקס זיכרון אלטרנטיבי.
כל אלה יפים ונחמדים ואולי אפילו מועילים - במדינות נורמליות, במצבים נורמליים. לא כשהמים מאיימים להטביע את כולנו.
בזמנים שכאלה, נדרשים מעשים אחרים: לצאת לרחובות לא להפגנות אלא למרי של 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע; לשבות רעב; להשבית את המשק באופן מוחלט; להכריז על מרי אזרחי - לא אלים, כמובן, אבל נחוש. לסרב להשתתף במשחק שמנסה הממשלה הרעה הזו לכפות עלינו.
כל עוד אנחנו לא עושים זאת, גם אנחנו שותפים, גם אנחנו אחראים, גם אנחנו אשמים, ולא נוכל לומר לילדינו או לנכדינו שעשינו הכל. לא, לא עשינו הכל. כעת הזמן לעשות.
הכותב הוא איש עסקים ויועץ פוליטי, כיהן כמנכ"ל משרד רה"מ בכהונתו השנייה של ראש הממשלה יצחק רבין