פתאום קולו של היאוש רועם. אני נתקל בו כמעט בכל מקום. פנים נפולות, תחושת מועקה איומה, התפרצות של כעסים לא הכרחיים, שביזות במובן הכי קיומי שלה. אחות של ההיא עזבה למדריד, מישהו שלח יד בנפשו, ואף אחד כבר לא שואל אפילו "מה יהיה". מה הטעם? באסה.
אני חושב עליו הרבה, על היאוש הזה שגדל פרא בתוך ערוגות הנפש שלנו. אני גר בכפר קטן בלב ההרים. אחת לכמה שנים פורצת סביבנו שריפה. גדולה ולוהטת. מכלה את כל מה שעומד בדרכה. עצים עתיקי יומין ופרחים מוגנים היו בבוקר, ואינם עוד לעת ערב. לא כל חיות ההר מצליחות להציל את נפשן. שעות ארוכות אנחנו נלחמים באש החורכת, לצד מכבי האש ומתנדבים מכל קהילות האזור. כשדועכת האש, עצוב מאוד לראות את הצבאים שמהירותם לא עמדה להם, את הצבים ששוב היו איטיים מדי ואת הנחשים שלא מצאו מסתור. כולם עלו על המוקד באין רחמים. בתים של חברים עלו באש, מפעלי חיים כלו בלהבות. כמו במלחמה הזו.
אחרי כמה ימים גם לאש ולעשן ולאפר אין יותר כוח, נגמרים להם חומרי הבעירה והחיים של כולנו חוזרים, מצולקי כוויות, אל מסלול השגרות. כמו בימי המועקה האלה.
ואז, שוב כמדי בוקר, חזרה אל הריצה. בין הגבעות האפורות. ההתחלה עצובה. האוויר מזוהם, עצים שרופים עוד מעשנים וחורכים את הריאות. יום ועוד יום. בסוף הקיץ היוקד מגיעים הסתיו והחורף. הגשמים שוטפים את הכל. הסלעים נקיים כמו חדשים, גדמי העצים דומים לפסלים בשחור ולבן והטבע מתאושש לאיטו. כרכומים, סיתווניות, כלניות ונרקיסים. וגם רקפות מבוישות צצות. כל מי שנחבא בצל הקוצים והשיחים שנשרפו - מרים ראש. הטבע המקורי התאושש. האלה והאלון, הער האציל והליבנה הרפואי תופסים את מקומם הטבעי ויורשים שוב את השטחים שהאורנים הזרים כבשו. כעבור כמה שנים, באיטיות ובסבלנות, ההרים והגבעות שעלו בלהבות התחדשו, והם יפים וטבעיים מכל שהיה ואיננו. כמו שיכולה להיות המציאות הבאה שלנו.
כך בטבע וכך גם בהיסטוריה. כמעט כל אחד מחורבני העבר שלנו היה נורא. קורבנות איומים, עינויים וגלויות, נהרות דם, שכול, עבדות ואינוסים. חורבן ממלכת ישראל תחילה ומלכות יהודה אחריה, חורבן ירושלים של בית שני ומרד בר כוכבא אחריו. מסעי הצלב ופרעות ימי הביניים. כל אחד מהם היה שפל נורא. "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט". ימי השחיטה היו איומים, הטראומה והפוסט-טראומה הדהדו עוד כמה דורות. וראה זה פלא: כמעט כל אחת מתקופות האימים האלה הולידה, מתוך חבלי ייסוריה, התחדשות פורצת גבולות וחסמים. חלק מההסיפורים והמיתולוגיות העוטפים את סיפורי החורבן הם אכן רק סיפורים ומיתולוגיות, חלק הם מציאויות של ממש. עם שאיבד ריבונות בנה לו חלופות מלהיבות של תוכן וערכים, משיחיות שקר שהטביעה המונים הולידה התחדשויות רוחניות מסעירות, תרבות שלמה שנספתה הקימה ריבונות משגשגת יש מאין. זה נשמע מוזר וכואב, אבל רוחות האבל 2024 נושאות גם זרעים של תקווה.
אסור לנו להחליף את ההתמכרות ליוהרה ולכוח בהתמכרות ליאוש. אסור שהיאוש יהיה החלופה היחידה לשנת הדמים האחרונה ולעשרות שנות העיוות שקדמו לה. להפך. החיסון נגד הרעלים האלה שפגעו בכל מערכות החיים שלנו הוא אחר לגמרי. להאמין שאפשר גם אחרת. להיות פתוחים וקשובים לחלופות שנשמעות היום מרוחקות ומנותקות. לתת סיכוי של ממש להזדמנויות העצומות שהאזור מציע לנו. לראשונה זה דורות יש מספיק ישראלים ומספיק פלסטינים שמבינים שעוד הרג לא יוליד שום פתרון.
ושאלה גדולה ניצבת לפתחה של ישראל בימים שעוד יבואו: האם ישראל הנואשת, הדועכת, יכולה לשחזר את תאוות החיים, האופטימיות ויכולת השיקום וההתחדשות של הצוויליזציה היהודית?
אני חושב רציונלית ומקווה אמוציונלית שכן. אני יכול לראות את "נקודת עזה" כנקודת מפנה לעברן של מחשבות אחרות. של גט כריתות למעגלי האלימות, של חיפוש אחרי השקפות עולם אחרות לגמרי. דעות מיעוט שנדחו יהפכו למרכז ההוויה. כמו מדינות ועמים אחרים ששפכו נהרות דם במאה הקודמת והיום אין בינהם גבולות או עימותים, כמו היהודים וגרמניה והשלום עם מצרים שבא אחרי מלחמת יום הכיפורים האיומה. יש אלטרנטיבה. היא לא תהיה מהירה, לא תמחק את הפחדים ולא תרפא את הטראומות. לא מיד. אבל עם הזמן וההשקעה הנכונה יהיה אפשר לראות בבירור שיתופי פעולה שחלמנו עליהם ולא האמנו שהם אפשריים. הטבע יכול להתחדש, העם יכול לקום מאבל החורבן. גם ישראל יכולה. כן, זה אפשרי. כן, אנחנו יכולים.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית