נתניהו מתעקש שפילדלפי הוא סלע קיומנו. ברור מה הוא מתכנן

היה לבנימין נתניהו משפט מדהים השבוע. במסיבת העיתונאים שבה הוא הכריז על ציר פילדלפי כבית המקדש השלישי, אמר נתניהו: "האחריות, גם לחטופים וגם לאזרחי ישראל וגם לביטחון שלנו וגם לביטחון לדורות הבאים מוטלת, היום, עלי". בום. הוא מודה באחריות! אז זהו, שזו אחריות עתידית. שימו לב למילה "היום". כלומר מהיום והלאה אני אחראי. אבל מה עם אתמול? אה, זה לא. מי אחראי על אתמול? מי שתרצו, חוץ מנתניהו. האיש יהיה תמיד אחראי על העתיד. הבעיה היא עם העבר, שמנדנד לנו מאחורה. ואולי זו הסיבה שהוא הזכיר את ה-9 באוקטובר, במקום ה-7 באוקטובר. נו, מה לא ברור כאן? הוא נכנס לאירוע רק ב-9 באוקטובר. כל מה שקרה לפני כן, לא שייך אליו.

כל זה מתכתב מצוין עם העובדה שהוא סוף סוף ביקש סליחה על זה ש"לא הצלחנו" (בלשון רבים) להחזיר את החטופים. מכובדי, מר נתניהו, מה קרה לפני ש"לא הצלחנו להחזיר" את החטופים? נכון, הם נחטפו! מי יבקש סליחה על זה? אתה זוכר שמימנת במשך שנים את המפלצת ששרפה את הבתים שלהם, רצחה, אנסה וחטפה אותם? מי אחראי על כל זה, ביבי?

היו לו עוד לא מעט התבלבלויות השבוע. אתמול, בראיון לרשת פוקס, הוא דיבר על "7 בנובמבר". נו, טוב, הוא לפחות אמר את המספר נכון (אבל לא את החודש). ביום רביעי, באנגלית, הוא הסביר שיש לישראל 3 מטרות מלחמה. ביום שני, בעברית, היו למלחמה 4 מטרות. הוא גם אמר ששחרר 150 חטופים בעסקה (רק 105), ושהחטופים שוחררו רק אחרי שהגענו לפילדלפי ולרפיח (פייק). ודבר אחרון: באפריל הסביר לנו נתניהו שאנחנו "כפסע מהנצחון המוחלט". השבוע נשאל על זה וענה ש"התכוונתי לומר שאנחנו כפסע מהדבר שיסלול עבורנו את הדרך לניצחון". אז עכשיו הדרך סלולה. כנראה לגיהנום.

גם אם ראש הממשלה היה מכנס השבוע מסיבת עיתונאים ומציג לציבור קלח תירס ומגדיר אותו כ"סלע קיומנו", היו כאלה שמאמינים לזה. לשכנע, הוא יודע (ויש מצגת). הפיכתו של ציר פילדלפי לכותל המערבי החדש מופרכת לא פחות מקלח התירס הדמיוני הזה. פילדלפי הוא מקום עם חשיבות אסטרטגית, אבל הוא לא המפתח לביטחונה של מדינת ישראל. אם הייתי מבקש מנתניהו עצמו להכין רשימה של איומים ביטחוניים חמורים על מדינת ישראל לפני חודשיים, פילדלפי לא היה נכנס לחמישייה הראשונה. ספק אם היה משתחל לשנייה.

למה דווקא חודשיים? כי לפני כחודש וחצי, ב-16 ביולי, אמרה השרה אורית סטרוק את הדברים האלה: "אם נתניהו יכלול את ציר פילדלפי בעסקת החטופים, לא תהיה לו ממשלה. נתניהו יודע את זה היטב". בום. זה הסיפור היחיד.

הוא פוגש כל הזמן את בן-גביר וסמוטריץ' ומבין שאין לו ברירה. הוא בן ערובה. הוא צריך לבחור בין הקואליציה ופילדלפי, לחטופים ועסקה. בחירתו ברורה. אגב, הוא הקים בשקט מעין קבינט מלחמה קטן, חמישייה סודית, שבה חברים השרים דרמר, לוין, גלנט וישראל כ"ץ. הוא מכנס אותה מאחורי גבם של הבן גבירים. כשיגלו את זה, הוא ייבהל כרגיל ויקים פורום אחר. וחוזר חלילה.

הוא טוען שהזהיר עוד את אריאל שרון. יופי. אז כשהגעת לשלטון ב-2009, למה לא עשית משהו? רוב הזמן היית ראש הממשלה. היו לך אין ספור הזדמנויות לקיים את הבטחת הבחירות ההיא ולהפיל את חמאס בעזה. הייתה לך לגיטימציה ציבורית מלאה לעשות את זה. גוגל מלא בדוגמאות של סקרים שנערכו לפני ואחרי כל "סבב" תבוסתני שהובלת בעזה, בהפגנות נזעמות של תושבי העוטף, בקריאות של הציבור לפעול. אבל לא פעלת.

ואם פילדלפי חשוב כל כך, מר נתניהו, למה לא חתרת להגיע אליו מיד בפתיחת הלחימה? מדובר במבצע פשוט. חטיבת רפיח הייתה ונשארה החלשה בחטיבות חמאס. אם היינו מגיעים לפילדלפי בנובמבר או דצמבר, יכול להיות שהבעיה הייתה כבר נפתרת, לא?

האמת פשוטה: נתניהו פחד להיכנס לתמרון. באותם ימים הוא ישב עם "הסוס הדוהר (אחורה)" תא"ל עופר וינטר ועם אלוף יצחק בריק, שניהם אמרו לו שעזה תהיה מלכודת מוות לצה"ל, עדיף לפעול מהאוויר ומבחוץ. גבי אשכנזי, ששוגר למשימה ע"י איזנקוט וגנץ, שכנע אותו לפתוח בתמרון אחרי 3 שבועות בערך. אחר-כך חזרה הסאגה על עצמה עם דרום הרצועה. מי שעיכב את הירידה לרפיח היה נתניהו. מי שדחקו בו היו גנץ ואיזנקוט. והנה, הפלא ופלא. הוא פתאום גילה את פילדלפי. בעצם, גילו לו.

גילו לו שבלי פילדלפי, אין ממשלה. נתניהו יודע היטב שנוכחות צבאית בפילדלפי לא מבטיחה את הפסקת ההברחות. היינו בפילדלפי עד 2005, ומתחת לרגלי צה"ל על הציר חגג חמאס במנהרות ובהברחות ללא הפרעה. הם פוצצו לנו מוצב צבאי על פילדלפי (טרמיט) באמצעות מנהרת תופת, הם החדירו כמויות עצומות של אמצעי חבלה, חומרי נפץ וטילים. הם פגעו באחד הטילים האלה באוטובוס ילדים בכפר דרום. הם פוצצו נגמ"שים עמוסי חיילים (וחבריהם חיפשו אחר-כך את חלקי הגופות עם כפיות). הדרך היחידה לאטום את פילדלפי היא מחסום תת קרקעי משודרג, כמו זה שיש בצד שלנו. לא נוכחות פיזית מעל הקרקע.

בינתיים, החטופים מתים. חמאס עצמו ספג מכה מוחצת. כל ההנהגה הצבאית (למעט סינוואר) חוסלה. החטיבות והגדודים פורקו. חלק ניכר מהמנהרות פוצצו. התשתית הצבאית חוסלה. עשרות אלפי מחבלים נהרגו. זה בדיוק הזמן לקחת את הסיכון הזמני עם פילדלפי ולהחזיר את החטופים הביתה. אבל נתניהו לא יעשה את זה. הדבר היחיד שהוא רוצה יותר מלהחזיר את החטופים, זה לשמור על הקואליציה. להמשיך להיות הזנב בו מכשכשים בן-גביר וסמוטריץ'.

יעיד על כך פרסום (מדהים) של ירון אברהם השבוע, לפיו בישיבת הקבינט בחמישי שעבר, בנוסף להצבעה המפתיעה על ההישארות בפילדלפי, אמור היה להיות גם סעיף שמעניק לצוות המו"מ הישראלי מנדט נרחב: הצוות, כך נאמר בסעיף ההוא, יגביר מאמץ לקידום עסקה לשחרור החטופים, תוך מתן גמישות וחבל למגעים.

ברגע האחרון הסעיף ירד מסדר היום, בלחצם של בן-גביר וסמוטריץ'. צריך להבין: כשהקבינט הצביע על החלטה להישאר בפילדלפי בכל מחיר, הוא בעצם חרץ את גורל החטופים. כדי שאפשר יהיה לטעון שיש עדיין סיכוי כלשהו להביא עסקה, הגיע הסעיף שמעגן מנדט נרחב למו"מ לצוות הישראלי. אבל ביטלו אותו ברגע האחרון. נשארנו רק עם פילדלפי, בלי הסדרה, בלי עסקה, בלי חטופים. אבל עם קואליציה. שזה סלע קיומנו האמיתי.

מאז 2009 מגדל נתניהו את המפלצת החמאסית לקול מצהלות שופרותיו. אראל סג"ל הצהיר ש"זה מצליח לו", גלית דיסטל-אטבריאן התמוגגה מול גאונותו של המהלך. אל תתבלבלו, הם יתמוגגו מכל מהלך. גם אם מחר הוא יחליט להקים קואליציה עם האחים המוסלמים. אה, רגע, זה כבר קרה. הוא ניסה להקים ממשלה עם מנסור עבאס וכל הריקלינים והינון מגלים כרכרו, פיזזו והצהירו שזה היה בעצם חלום הדורות, והיו אלה חז"ל שסברו שניתן להקים ברית עם עבאס (זה לא מצחיק, הרי הרב דרוקמן גוייס כדי להכשיר את זה). אבל אז התברר שזה לא מסתייע, ומה קרה? כל השופרות, כחילזון אחד, התהפכו בסלטה עוצרת נשימה ואופיינית והתנפלו על בנט, כי הכניס את עבאס לקואליציה. אמנון דנקנר ז"ל כתב פעם ספר בשם "האיש ללא עצמות". ובכן, היום יש הרבה אנשים כאלה. יותר נכון, חשופיות. אין עצמות, אין עמוד שידרה, אין בושה, יש רק נתיב של ריר שנשאר מאחור.

הנה דוגמה, אחת מיני מאות, לשופר שמצדיק את אדוניו בכל מצב. ינון מגל מוביל, כמתבקש, את המתקפה על פילדלפי. הוא עושה את זה למרות שהוא יודע את האמת המרה: אם תהיה הפסקת מלחמה, לא תהיה ממשלה. הוא אמר בעצמו את הדברים להורי חטופים. מה זה "הפסקת מלחמה"? זו עסקה.

אז הנה ינון מגל הקודם, זה שהיה תחוב באחוריו של ביבי נתניהו הקודם. זוהי שיחה שהתקיימה בין ינון מגל לביני יומיים לאחר סיום מבצע "שומר חומות". יום ראשון, 23 במאי 2021. ב"שומר חומות" הפציץ חמאס בפעם הראשונה את בירת ישראל, ירושלים, וגרם להפסקתו המבוהלת והמפוזרת של "מצעד הדגלים". תארו לעצמכם מה היה קורה אם זה היה מתרחש בזמנו של נפתלי בנט, למשל. אז יומיים אחרי שהביזיון הזה הסתיים בתיקו, כך נפתחה התכנית "בן וינון" ברדיו 103:

• בן: שמע, נלחמנו בחמאס, צר לי לבשר לך את זה...לא נכנסנו לעזה, לא עשינו פעולה קרקעית, לא חיסלנו את מוחמד דף, לא חיסלנו את יחיא סינוואר, לא חיסלנו את מרוואן עיסא, עשינו להם הרבה נזק...
• ינון: אז הפסדנו בעצם? אז יצאנו עם הזנב בין הרגליים, בעצם חמאס ניצח, הם אוכלים את החומוס עם הזעתר שם בין ההריסות ואנחנו בסבבה שלנו כאן הפסדנו?...
• בן: אפילו אתה יודע שאם זה היה הפוך, ביום שישי בבוקר היה ניצב בנימין נתניהו בשערי אשקלון ונושא בדיוק את אותו נאום שנשא...
• ינון: צוחק ומגחך
• בן: אני עונה לך עם האמת. את חמאס, כפי שכמעט כולם אומרים ויודעים, צריך להכריע. לא להשליך עליו עשרות טונות של פצצות מלמעלה ולקוות שההריסות ישכנעו אותו לוותר, כי זה לא עובד...
• ינון: אז להיכנס לפעולה קרקעית ולהפיל אותו, לכבוש את הרצועה??!!
• בן: ראשית, לקיים מה שהבטחת. שנית, כן. מה לעשות, התשובה היא כן.
• ינון: אז כל מה שנותר לנו זה לתת את הפקודה 'פעל' ולקוות שלא ימותו לנו יותר חיילים.
• בן: כל מה שנותר לנו זה לעשות מה שממשלת ימין הייתה עושה, מה שנתניהו בקולו אמר אלף פעמים שהיה עושה, ולא להמשיך לפחד מחמאס...אני אומר לך את זה מסיבה פשוטה, שכל פעם שאנחנו נקלעים לסיבוב חדש עם חמאס, יכולותיו מתעצמות בסדרה הנדסית. אשקלון הפכה לשדרות, אחר כך אשדוד, תל אביב...ראש השב"כ לשעבר יורם כהן אמר בסוף השבוע שחמאס מתחיל להראות יכולת חיזבאללאית. ועם חיזבאללה יש כבר מאזן אימה שאתה לא יכול להרשות לעצמך להתכסח איתו, אלא אם כן זה מגיע לעניין קיומי, כי חצי מדינה תיחרב. אתה רוצה שזה יהיה גם עם חמאס? המנהיג שלך, הימין על מלא עאלק, הפחדן, מוביל אותנו בדיוק לשם. השאלה היא מתי צריך לעשות את זה. כשזה בזול, או כשזה ביוקר".

השבוע הזדמנה לנו עוד דוגמה, מרהיבה במיוחד, ליכולת האקרובטים של שטופי המוח בכת נתניהו למרוח את עצמם ואת שמם הטוב על כל צד של כל פרוסה, בהתאם לצרכיו של המנהיג. עמית סגל הביא בערוץ 12 הקלטות נוספות ממערת אלאדין, כלומר הנייד של יו"ר לשכת עורכי הדין לשעבר, אפי נווה. מקבץ של שיחות נכלוליות, עמוסות תככים ויצרים, בין מי שרצה מאוד להיות יועמ"ש (מנדלבליט) לבין מי שהריץ אותו בחשאי מסיבותיו (נווה, ראש הלשכה). גם ההאזנה לשיחות הללו לא הייתה נעימה. אחורי הקלעים של מינויי בכירים היו תמיד רוויים בתככים, יצרים וקומבינות, גם כשמדובר בעולם המשפט. אני לא בא להכשיר את מנדלבליט, שיצר קשר עם חבר בוועדת האיתור בניגוד לנהלים, ובטח לא עם נווה, שהדבר הראשון שאתה רוצה לעשות אחרי שאתה שומע אותו, זה ללכת להתקלח, ואם אפשר עם אקונומיקה.

מצד שני, השיחות הללו התקיימו לפני עשר שנים. מנדלבליט סיים את תפקידו לפני כמעט שלוש שנים. אין הרבה מה לעשות כאן, חוץ מלהיגעל. אז מה כל כך מגוחך? הטנטרום של ערוצי הביביסטים שפשטו על ההקלטות הללו כמוצאי שלל רב. נו, טוב. הם פושטים על כל דבר כמוצאי שלל רב. זה גנטי שם. אפילו כשהשלל הוא בעצם קלונם שלהם.

על מי הם מתגוללים, הביביסטים? על שניים מהמחנה שלהם. אביחי מנדלבליט היה מזכיר הממשלה של בנימין נתניהו. שנים ארוכות. הוא היה חבר בפורום הכי אינטימי של ביבי. הוא סיים את הקדנציה כמזכיר ממשלה בלי לריב עם נתניהו (שיא גינס נדיר). הוא נתפס כמועמדו של נתניהו לתפקיד היועמ"ש. ומה נתניהו אמר אחרי מינויו? את זה: "מנדלבליט הוא מועמד ראוי ביותר. אמרתי את זה בפני הוועדה ואני אומר את זה בפני כל אדם. אנו נמצאים בפני מאבק בינלאומי גדול, במשפט הבינלאומי...בנושא הזה יש למנדלבליט יתרון עצום... היועמ"ש צריך להיות גם מסוגל לכוון את המערכות שלנו במאבק המשפטי הבינ"ל, ופה יש לו יתרון עצום ומובהק...מנדלבליט גם חובק את העולם המסורתי של הבנת החוק, אכיפת החוק ושלטון החוק, לכן הוא ראוי במיוחד גם מן הטעם הזה".

אז עכשיו הם באים בטענות? זאת, ועוד: השופרות עצמם הגנו על מנדלבליט בכל הכוח, בזמן התמודדותו על התפקיד, וגם אחרי שזכה בו. נבחר כדוגמה את אחד העפרונות הפחות מחודדים בקלמר הביביסטי, שמעון ריקלין. אתמול הוא צייץ שאם עו"ד ד"ר גיא רוטקופף היה נבחר ליועמ"ש במקום "מנדלבליט התחמן", לא היה קורה טבח 7 באוקטובר, לא היו כל מערכות הבחירות, והיינו חוסכים עשרות מיליארדים. נשבע לכם, הציוץ הזה עדיין מתנוסס בפיד של ריקלין. הוא מסתיים במילים האלה: "אתם, שמגינים על המערכת הרקובה והמושחתת, תיקחו פעם אחת אחריות על המעשים שלכם?"

שמע, ריקלין, אולי עדיף שקודם אתה תיקח אחריות על הציוצים המגוחכים שלך? ואולי אז תבין שהמערכת הרקובה והמושחתת היא המערכת שלך? ועכשיו בוא נזכיר לך מה צייצת בזמן אמת: אז ב-2015, כשמנדלבליט התמודד על התפקיד, יו"ר ועדת האיתור השופט גרוניס לא תמך בו כי חשב שיש לו זיקה פוליטית. הנה ציוץ של ריקלין: "גרוניס: 'על היועמ"ש להיות ללא זיקה פוליטית'. אם כיפה אינה זיקה פוליטית, היכן מנדלבליט הראה זיקה כזו?", שואל ריקלין. בשנים שאחרי, ממשיך ריקלין את ההגנה על מנדלבליט בשלל ציוצים וקשקושים. "מנדלבליט עשה לי את היום", הוא מצייץ ב-27 בספטמבר 2017, וביוני אותה שנה "עכשיו מנדלבליט בוגד. מישהו שם לוקח אחריות ועוצר את השגעת?".

אלה רק דוגמאות ספורות מים גועש של פוסטים וציוצים ושידורים בעד מנדלבליט שנתפס, כזכור, כמינוי מטעמו של נתניהו, יורש ראוי ליהודה וינשטיין (שהיה פרקליט משפחת נתניהו טרם מינויו ליועמ"ש). מי שפחות אהבו את המינוי של מנדלבליט היו אנשים מהצד השני, כמוני. הם חששו שמקורב לנתניהו שעבד בצמוד אליו באקווריום לא יכול להיות יועץ משפטי לממשלה. אבל אף אחד לא ספר אותנו. עכשיו, מנסים להפוך את המזימה של נתניהו, למזימה להפלת נתניהו.

נעבור לאפי נווה. לפני רבע שעה בערך, כל הינונים והריקלינים הריצו את אותו נווה בקמפיין נגד עו"ד עמית בכר לראשות לשכת עורכי הדין. לא הפריעה להם הרשעתו בפרשת הכניסה למדינה עם המאהבת, לא הפריעו להם הפרסומים על מה שנמצא על הטלפון שלו, פרשת מין תמורת מינוי וכו'. הם תמכו בו בכל הכוח. עכשיו, כשיוצאת ההקלטה, הם קוצפים. על מי ומה? על דמם ובשרם שלהם. אין מי שמתאים להם יותר מאפי נווה.

ומה הכי מצחיק? שהם מזכירים עכשיו את שמו של עו"ד גיא רוטקופף בעיניים מצועפות. אח, אם רק היו ממנים אותו, היה מושג כאן מזמן שלום אמיתי, נתניהו היה נמשח למלך ישראל, שני רק למלכה שרה, והכל היה כל כך טוב.

צר לי לפזר את החגיגה. אם עו"ד גיא רוטקופף היה נבחר ליועמ"ש במקום מנדלבליט, סביר להניח שמשפט נתניהו היה כבר מאחורינו וסביר מאוד להניח שהוא היה מסתיים בהרשעה אחת לפחות. ואני לא בטוח שד"ר רוטקופף היה ממהר כל כך לנקות את נתניהו מתיק הצוללות, בלי לחקור אותו כלל ובלי לנקוט בצעדי חקירה מתבקשים.

אחיו של רוטקופף, שחר, למד איתי משפטים. הם שלושה אחים מבת-ים, מוכשרים וראויים. רוטקופף עצמו היה ראש המטה של שר המשפטים דניאל פרידמן. הוא נחשב לפרידמניסט, ובצדק. גם אני פרידמניסט, אגב. מה שהפך אותו למועמד החלומות של הביביסטים (בדיעבד)היא העובדה שכפרידמניסט, הוא היה לעומתי למערכת. אלא שאחרי פרידמן, בא השר יעקב נאמן, מטעמו של נתניהו. הוא מינה את רוטקופף למנכ"ל משרד המשפטים. ואחרי נאמן הגיעה ציפי ליבני, שביקשה ממנו להמשיך. הוא המשיך קצת, ופרש.

גיא רוטקופף היה מנכ"ל מקצועי ויעיל, מקובל מאוד על המערכת. פרט קטן ושולי שהביביסטים שכחו הוא, שהוא היה מגדולי התומכים במינויו של שי ניצן לתפקיד פרקליט המדינה. אופס, התזה קורסת. רוטקופף שכנע באותם ימים רבים (גם אותי) שניצן הוא מינוי ראוי. אני לא יודע אם הוא שכנע גם את נתניהו שניצן מינוי ראוי, אבל נתניהו היה הראשון שהתקשר לברך את ניצן אחרי מינויו. הראשון. ובמילים חמות במיוחד.

רוטקופף אכן נכלל ברשימת המועמדים הראשונית לתפקיד היועמ"ש, אך כשהנושא הגיע לבג"ץ לאחר שמנדלבליט נבחר - הוא כבר היה מחוץ למערכת, בשוק הפרטי. הוא התקשר למנדלבליט ונתן לו את ברכתו. רוטקופף אמר אז למנדלבליט שהוא מתאים ובשל הרבה יותר ממנו (מרוטקופף) לתפקיד. "מברוק", אמר אז רוטקופף למנדלבליט, לדברי מי שנחשף לתוכן השיחה, "אתה מתאים, אני חושב שתפקיד היועמ"ש מצריך אדם שהוא משפטן טוב, מכיר את שירות המדינה, שיש לו ניסיון ניהולי וקומון סנס. ולך יש את כל זה. ברגע שהוסר ממך הכתם של הרפז, הדרך פתוחה. בהצלחה".

הפרדוקס הוא שבחירתו של אביחי מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש הרסה, בדיעבד, את חייו. רוטקופף, לעומת זאת, ניצל בעור שיניו. מנדלבליט נחשב היום למוקצה מחמת מיאוס גם על ידי הביביסטים וגם על ידי הצד השני. רוטקופף יודע היום, בדיעבד, שזה היה גם מנת חלקו לו היה הופך, איכשהו, ליועמ"ש. אבל בואו לא נקלקל לביביסטים את החגיגה.

מה שקרה למנדלבליט זה דבר פשוט: הוא נכנס לתפקיד מסומן כ"איש של נתניהו", התאקלם, והחליט לשרת רק את החוק ואת מדינת ישראל. הוא עשה את זה כמיטב יכולתו. הוא הביא איתו גישה סנגוריאלית מקלה, אבל כשהבין את היקף הריקבון שנשקף מולו בתיקי האלפים, החליט לאחר התלבטות להגיש כתבי אישום. הוא עשה את זה לאט מדי, חלש מדי, בלי לחתור למגע אמיתי. ניסה לעשות את המינימום כדי להגיע לתוצאה המתבקשת. אלא שהמינימום הזה התברר כלא מספיק. את המחיר משלמת המערכת עד עכשיו. ההחלטות שמנדלבליט קיבל התקבלו בתום לב. אם שגה, שגה בשיקול דעת. מצפונו נותר נקי, ובצדק.

אותו דבר בדיוק קרה למפכ"ל, רוני אלשיך. הרי מי שהביא את אלשיך לתפקיד המפכ"ל היה נתניהו. הוא שכנע, הוא הפציר, הוא אפילו הבטיח שאם המפכ"לות תעבור בשלום, אלשיך יקבל גם את השב"כ. וגם אלשיך נכנס לתפקיד בתדמית של ביביסט, אבל היה מפכ"ל ממלכתי. וכאן המקום להזכיר שאפילו יהודה וינשטיין, הפרקליט המשפחתי שעשה הכל כדי להגן על הנתניהו'ז מחקירות או בדיקות, סיים את דרכו כמו כל האחרים: כאוייב האומה. זה קרה בגלל שבדמדומי כהונתו נשבר וינשטיין והורה על חקירה פלילית נגד הגברת בתיק המעונות. הוא ידע שאין ברירה. זה היה מעט מדי, מאוחר מדי, אבל זה גרם לבני הזוג לנדות אותו ולשגר אותו לאי השדים, שם הוא נמצא עד היום.

מחליפו, מנדלבליט, עשה הכל כדי להקטין, למסמס, למזער ולחורר את תיק המעונות. הוא ידע שהגברת, הרבה יותר מהאדון, עלולה לפתוח עליו את שערי הגהינום. אבל כמו שזה לא עזר לויינשטיין, כך זה לא עזר גם למנדלבליט. גם בתיקי האלפים הוא גרר רגליים, לקח את הזמן, בלם לא מעט כיווני חקירה, ניקה את נתניהו מהצוללות כמעט בלי לבדוק, והיה משוכנע שהצד השני יבין שנהג בו בכפפות של משי. נו, טוב. הצד השני לא הבין.

אם אעשה לכם כאן רשימה של כל האנשים שעבדו אצל, ליד, מטעם ועם נתניהו והתהפכו עליו, או הפכו לאויבי האומה, או נזרקו, נפלטו, נמלטו או נשחטו, ייגמר המקום באתר לא רק לטור שלי, גם לכל הבאים אחרי. איכשהו, זה תמיד קורה באותה צורה ודרך. גבי פיקר, חבר ילדות של נתניהו, אמר פעם שכל מי שהולך לעבוד עם ביבי או בסביבתו, צריך להקליט סרטון מהסוג שמתאבדי הג'יהאד וחמאס מקליטים לפני שיוצאים לפיגוע. כי בסוף, יגיע הפיצוץ. הנבואה הזו הגשימה את עצמה יותר מדי כי בסוף, הפיצוץ הזה מחריב את כל המדינה.

על מה כמעט לא דיברנו השבוע? על שביתת המורים. אחרי הפקרתם של תושבי עוטף עזה לחסדי הנוח'בות, אחרי הפקרתם של תושבי הגליל העליון ופינוי כ-60 אלף מהם מבתיהם, הגיעה הפקרה לא פחות חמורה: הפקרת הנוער שלנו.

מאות אלפי תיכוניסטים יושבים בבתים כבר שבוע. זה דור שספג את הקורונה, ששיבשה לפחות שתי שנות לימודים והפכה את חיי התלמידים לגיהנום. זה דור שספג את המלחמה האיומה שמתחוללת כאן עוד מעט שנה. זה דור שסופג עכשיו שביתת מורים שאף אחד לא רואה את סופה. וזה לא מעניין אף אחד. הדור הזה צריך להתגייס עוד מעט. הם יגיעו לבקו"ם במצב רע. לא רק שהמדינה לא מצליחה לספק לתושביה בטחון, היא לא מצליחה לספק לילדיה חינוך. וזה מזעזע.

סיפור מקומם במיוחד הוא סיפורים של העתודאים. אלפי בני נוער במחזור שאמורים להתגייס לעתודה האקדמאית, ללכת ישר לאוניברסיטה ואחר-כך לשרת בצה"ל בתפקידיהם (רופאים, טכנולוגים במודיעין וכו') שירות צבאי ארוך במיוחד. הם מקורקעים. הציונים שלהם לא עוברים לצה"ל במסגרת שביתה, והזכאות שלהם לעתודה לא ברורה. ילדים שחלמו חלום, שלמדו כמו משוגעים 12 שנה כדי לעמוד ברף הנדרש, שלמדו לכל מבחן ימים ולילות, שעברו את הרף הנדרש והגשימו, ניצבים עכשיו מול הריסות חלומם. ביקשתי השבוע מרן ארז להחריג אותם. הוא סירב. לא יודע, אולי הוא צודק. הוא משרת את המורים, לא את התלמידים.

מי שאמור להגן על התלמידים ולשרת אותם, הוא שר החינוך יואב קיש. אבל הוא מכנה את עצמו "מתווך". כך הוא מדבר, כששואלים אותו על השביתה. "מאמצי התיווך שלי", הוא אומר. מר קיש. אתה לא המתווך. אתה בעל הנכס. המורים האלה שייכים לך יותר מאשר לרן ארז. אתה צריך לדאוג לרווחתם, לאיכותם, לתפקודם. אתה היית צריך לסגור איתם הסכם שכר לפני יותר משנה. הרי גם השנה הקודמת נפתחה בלחיצת יד בינך לבין רן ארז "על הקשקש", למרות שלא היה הסכם שכר. מה עשית כל השנה כדי שיהיה הסכם שכר? כלום ושום דבר. ועכשיו זה מתפוצץ עלינו.

שרת החינוך בממשלת השינוי, יפעת שאשא-ביטון, סגרה הסכם שכר היסטורי עם הסתדרות המורים (גני ילדים ובתי ספר יסודיים). מה שקיש היה צריך לעשות, זה את אותו הדבר עם מורי התיכונים. אבל זה לא באמת עניין אותו. הוא גרר רגליים שנה וחצי. סמך על המזל והניסים. הוא ידע שהתיכוניסטים יכולים להישאר בבית בלי לגרום נזק משמעותי להוריהם העובדים, אז למי אכפת?

הכי קל להתנפל על רן ארז. הוא הרוויח את זה ביושר. הוא יושב בתפקיד הזה שנות דור, הוא בן 80, כל מה שמעניין אותו זה לדפוק את הממשלה. אני לא בטוח. את רן ארז מעניינים המורים. הם צריכים לעניין גם את יואב קיש. אפילו יותר מרן ארז. המורים הם הנכס הגדול והחשוב ביותר של מערכת החינוך, עליה מופקד השר. הוא צריך להיות נציגם האמיתי מול האוצר, כמו שהייתה שאשא-ביטון בתקופתה, כמו שהיה גדעון סער בתקופתו, בה הושג הסכם שכר היסטורי עם רן ארז.

אבל הממשלה הזו לא מסוגלת לעשות שום דבר חיובי, חוץ מלבזוז את הקופה לטובת הסקטורים ולפרק את שדירת הניהול הממשלתית-ממלכתית. וכאן צריכה להישאל השאלה, איפה ראש הממשלה? שאלה שהתשובה עליה ברורה. הוא מכיר טוב מכולנו את הממשלה שהקים. הוא שקד והזיע ארוכות על השיבוץ המורכב כל כך של האנשים הכי פחות מתאימים עלי אדמות, לתפקידים החשובים כל כך בחיינו. ולכן, אין לו ציפיות מאף אחד ואין לו גם אחריות על כלום. התלמידים? שיישבו בבית. זה לא עניינו. כמו שהטבח לא עניינו, כמו שאסון מירון לא עניינו, כמו שהשריפה בכרמל לא עניינו, כמו ששום דבר שלא קשור לענייניו, אינו עניינו.

והילדים שלנו אבודים. הם ישבו בבית בשנת הקורונה, חלק מהם לא למדו בצורה סדירה מאז פרוץ המלחמה, חלק אחר זקוק לטיפולים וסיועים נפשיים או אחרים לאור האסונות שנוחתים עלינו כאן בצרורות מאז שהממשלה הזו פרצה לחיינו, ויחד איתה הגיעה ה"סיעתא דשמיא" המפורסמת.

כולנו נפעמנו כשהתברר לנו, בתוך להבות המלחמה וההרס, איזה דור מופלא של לוחמים גידלנו פה. איזה נוער עמוס בערכים, בציונות, בנחישות ובאומץ צמח לנו כאן, 76 שנה אחרי שדור המייסדים עשה את הלא ייאמן והקים כאן מדינה. אז עכשיו עומדים הממשיכים, הדור הבא, המתגייסים בשנה הבאה, בעוד שנתיים, בעוד שלוש שנים, מולנו ומבקשים עזרה. ואין מענה. רק על זה, צריך להבעיר את הרחובות.