מעניין להשוות בין ספטמבר 2011 לספטמבר 2024. לפני 13 שנה מדינת ישראל הייתה בשיאה של דרמה, חודש לפני עסקת החטופים הגדולה, היקרה והדרמטית ביותר בתולדותיה. לראש הממשלה קראו בנימין נתניהו, הוא זה שהוביל את המהלך הדרמטי - שחרור 1,027 מחבלים תמורת חייל בודד אחד שנחטף על ידי חמאס. בין המשוחררים באותה עסקה היה גם מי שלימים ינהיג מתקפה נגד ישראל, שתנחית על ישראל את האסון הנורא בתולדותיה, יחיא סינוואר. ההסבר שנתניהו נתן לציבור לאותה עסקה נדיבה ושנויה במחלוקת היה שישראל לא משאירה את חייליה מאחור. נתניהו הסביר שעל כך חינכו אותו, זו דרכו, זו אמונתו, זה האתוס היהודי, זה האתוס של צה"ל, זה האתוס של מדינת ישראל.
בספטמבר 2024 ישראל גם כן בשיאה של דרמה, גם הפעם עסקת חטופים מונחת על הפרק, אך הסיכוי שתיחתם כמו אז, במהלך אוקטובר או בכלל, נראה כרגע קטן מאוד אם בכלל קיים. הפעם בעזה לא מוחזק חייל אחד, אלא 101 אזרחים ישראלים, עשרות מהם בחיים. גם בספטמבר הזה לראש הממשלה קוראים בנימין נתניהו. זה אגב אותו אדם. ההבדל הוא שבשונה מעסקת שליט, שבה נתניהו שחרר חייל שלא נחטף בתקופת כהונתו, אלא בתקופת קודמו, 101 החטופים בעזה נחטפו תחת משמרתו שלו. לכאורה, המוטיבציה של האיש להחזירם הביתה הייתה צריכה להיות גבוהה יותר. בפועל, היא נראית הרבה יותר נמוכה.
כמו בעסקת שליט, גם כאן - כל מערכת הביטחון סבורה שנכון וצריך לקיים את עסקת החטופים, גם עקב החוב לחטופים שנחטפו ממיטתם או מהמסיבה שבה חגגו וגם משום שהיא סבורה שזה הדבר הנכון לעשות לטובת שיקום החוסן של ישראל. נתניהו מסרב. איך זה יכול להיות?
לא ניכנס כאן לטיעון המרכזי העכשווי של נתניהו שהושמע בנאום פילדלפי שלו (הטיעון המרכזי הזה משתנה מעת לעת), כי רבות כבר נכתב על כך בימים האחרונים. העובדה היא שהוא כופר בעמדת כל ראשי מערכת הביטחון - הצבא, השב"כ והמוסד. לא היה דבר כזה בתולדות ישראל. האם הוא איבד אמון במערכות הללו עד כדי כך? אם כן, אז איך אפשר לנהל מלחמה בדיוק? הרי זה לא שהוא הולך להילחם שם בעצמו יחד עם שלמה קרעי ומשה סעדה. עזבו את זה. בואו ננתח רגע את הטענה הרווחת בציבור בשאלת מניעיו החיצוניים של נתניהו, הלחצים שמופעלים עליו וההבדל בין אווירת ספטמבר 2011 לאווירת ספטמבר 2024.
את האמירה "נתניהו מונע מאינטרסים אישיים", שנאמרת תדיר על ידי מבקריו באולפנים השונים, חייבים לפרוט ואין כמו ההשוואה בין שתי התקופות הללו כדי להסביר את השינוי. ממשלת נתניהו 2011 הייתה מורכבת מהמפלגות הבאות: הליכוד, עצמאות (שלושת הפורשים מהעבודה בראשות אהוד ברק), ישראל ביתנו, ש"ס, יהדות התורה, הבית היהודי. בראש "הבית היהודי" עמד אז מי שמכהן כיום כנציב שירות המדינה, דניאל הרשקוביץ' - איש שנחשב מתון מדינית, מפד"ל של פעם. הסמן הימני של ממשלת ספטמבר 11' היה אביגדור ליברמן, יו"ר ישראל ביתנו. מחוץ לקואליציה נשארה מפלגת "האיחוד הלאומי" בראשות יעקב כץ (כצ'לה). זו הייתה הגרסה הקודמת של הסמוטריצ'יה. אז, באותם ימים, נתניהו לא רצה להיצמד לקצוות. להיפך. הוא חיפש כל הזמן את המרכז. בקמפיינים של הבחירות שלו הוא דיבר על מושגים כמו שלום וביטחון וכ"ו.
בהצבעה על עסקת שליט תמכו 26 שרים ושלושה התנגדו: ליברמן, משה (בוגי) יעלון ועוזי לנדאו. יעלון כזכור הוא אחד ממובילי המחאה כיום נגד נתניהו. מיותר לציין כי שרי ש"ס תמכו כולם בעסקה על פי פסיקתו המפורשת של הרב עובדיה יוסף. עיניכם הקוראות, לנתניהו לא הייתה אופוזיציה אמיתית לעסקה הזאת. חשוב מכך, היה לו אינטרס עמוק ורציני לקדם אותה. בימים שלפני עסקת שליט, הרחובות בישראל, בעיקר בתל אביב, בערו. לא, זו לא הייתה מחאת גורן המפורסמת, לא בלפור, בוודאי לא קפלן. הן באו שנים אחרי. בשונה משלוש המחאות הללו, המחאה החברתית לא עסקה בדמותו של נתניהו, לא עסקה בטוהר המידות שלו וכלל לא הייתה נגדו, זולת העובדה שהוא זה שעמד בראש ממשלת ישראל. המחאה הייתה נגד יוקר המחיה בישראל.
למרות זאת, נתניהו סבל ממנה וזיהה בה פוטנציאל נפץ. הוא חשש באופן אמיתי שתצא משליטה. המדינה הייתה אז באי שקט גדול. התקשורת עסקה רק במחאה. עם זאת, נתניהו נזהר מאןד מלהפגין עוינות כלפי המפגינים. הוא לא קרא להם אנרכיסטים, לא ביטל אותם, לא בז להם, להיפך - הוא ניסה היכן שאפשר לפייס את המפגינים.
ב-3 בספטמבר 2011, המחאה רשמה שיא כשקיימה את "צעדת המיליון", שבה השתתפו כ-400 אלף איש. ממש באותם ימים, במהלך אותו ספטמבר לפני 13 שנה בדיוק, היה מי שהחליט להוציא לציבור את פרטי העסקה ההולכת ומתגבשת עם חמאס באמצעות המתווך הגרמני. זה היה הרגע שבו המחאה הציבורית המקבילה - לשחרור שליט - שעד אותו רגע החווירה לעומת רעותה, תפסה שוב תאוצה. מהר מאוד, סדר היום השתנה בישראל, מה שהביא לדעיכת המחאה החברתית. החזרתו של שליט, שכונה אז "הילד של כולנו", נראתה אז בשיח הישראלי כדבר חשוב יותר מיוקר המחיה. השינוי הזה בסדר היום היה מצוין לנתניהו. ככל שהתקדם יותר עם עסקת שליט, כך הלכו ונשכחו מחירי הדיור בישראל. היום פופולרי לתקוף את עסקת שליט, בעיקר בשל העובדה שהיא זו ששחררה את רב המרצחים סינוואר, אבל אז הציבור חיבק את מהלכי נתניהו מכל הכיוונים, מימין ומשמאל. המתנגדים לעסקה, הגם שהיו כאלה לא מעט, לא ממש הפריעו, ובוודאי לא איימו על שלטונו של נתניהו.
יש שיאמרו שזה העניין החשוב מכולם - בשנת 2011 נתניהו היה ראש ממשלה נקי, לא רק מאישומים פליליים אלא גם נקי מחשד פלילי. בספטמבר באותה שנה לא התנהלה כל חקירה פלילית נגד נתניהו. אמנם חצי שנה לפני כן רביב דרוקר פרסם את תחקיר ביביטורס המפורסם, אבל בשלב ההוא, התחקיר לא התפתח לחקירה מאיימת. בשל כך גם לא קמה שום מחאה נגד נתניהו הקשורה לטוהר מידותיו. אלה החלו חמש שנים מאוחר יותר. לכן, באותה תקופה נתניהו, ללא כתבי אישום, היה פרטנר קואליציוני פוטנציאלי כמעט לכל מפלגה בכנסת, למעט מפלגת מרצ והמפלגות הערביות. הוא לא הרגיש לחוץ וידע לתמרן.
שרידות בכל מחיר
את מה שקרה חמש שנים לאחר מכן כולם זוכרים - החלו החקירות נגד נתניהו וארבע שנים אחר כך הגיע כתב האישום. מאז נתניהו נהפך להיות רדוף, דחוי על ידי חלק גדול מהעם שמחה על כך שהוא נצמד לכיסאו על אף כתב האישום ובעיקר מוגבל לחלוטין באופציות הקואליציוניות שלו. מהר מאוד הבין נתניהו שאין לו כל טעם להמשיך לקרוץ למרכז, כמו בימים ההם. הוא הבין שעכשיו כדי לשרוד פוליטית הוא חייב להתמקד בקהל אחד - הבייס הפוליטי שלו. הוא הדביק בתסמונת מצדה שלו את מפלגות הימין והחרדים והפך אותן לשותפות בצרתו, על אף שהן לא אלה שהוגש נגדן כתב אישום. חמור מכך, הוא נתן לקהל מצביעיו את התחושה שכתב האישום שהוגש נגדו הוא למעשה כתב האישום שהוגש נגדם. הקמפיין הזה עבד מצוין.
החלטתו לשרוד פוליטית בכל מחיר היא שהביאה את נתניהו לבצע את הפשע הגדול ביותר שעשה מנהיג ישראלי לדמוקרטיה הישראלית והוא הכנסת הכהניזם בדלת הקדמית לממשלת ישראל. איתמר בן גביר, שנתניהו נהפך לתלוי בו לחלוטין, לא רק שהפך לשר לביטחון לאומי של מדינת ישראל, הוא כפה על נתניהו שירחיב לו את סמכויותיו וכך קיבל יד חופשית להפוך את המשטרה לארגון שיוכל לשלוט בו ללא מעצורים באופן שעשוי להפוך את המשטרה למשטרה פוליטית.
בן גביר, ייאמר להגנתו, התנגד מאז ומתמיד לעסקאות חטופים, גם כפעיל הימין הקיצוני טרם כניסתו לפוליטיקה. הוא וחבריו הפגינו נגד העסקאות הללו ובעיקר נגד נתניהו בספטמבר 2011. כנ"ל בצלאל סמוטריץ'. ואז בהגיע יום, בעקבות כתבי האישום שגרמו לבידודו הפוליטי של נתניהו ובשל רצונו הבלתי נשלט של נתניהו להמשיך ולמשול במדינת ישראל, בוודאי בתקופת משפטו הפלילי, נתניהו נהפך תלוי לחלוטין ברצונותיהם ובגחמותיהם של בן גביר וסמוטריץ'. השניים חזרו ואיימו שאם תיחתם עסקת החטופים הם יפרשו מהממשלה, וככל שגברו איומיהם, כך התרבו המכשולים שהציב נתניהו לחתימה. השיא כאמור הגיע בנאום פילדלפי השבוע.
כך נוצר האבסורד החולני הזה, שאף תסריטאי שיכור לא היה יכול לכתוב, שלפיו האיש שהסביר ששחרור 1,027 מחבלים תמורת חייל בודד אחד (שאפילו לא נחטף במשמרתו) הוא בגדר חובה מוסרית הכרחית, לא מוכן, 13 שנים אחרי, לחתום על עסקה שתשחרר 101 חטופים שנחטפו תחת משמרתו שלו.
וכל זה מחזיר אותנו לחטא הקדמון של בג"ץ ה-11:0 (ההחלטה שקבעה כי נתניהו יכול להרכיב ממשלה למרות כתב האישום נגדו - ב"ק). הנה לכם הקשר הישיר בין העובדה שראש ממשלה נאשם בפלילים מכהן בתפקידו לבין העובדה ש-101 חטופים נמצאים כבר 11 חודשים בחשיכה - והאור לא נראה באופק.