בוקר פתיחת הלימודים בבית משפחת דוידוב נראה זהה בשש השנים האחרונות. אבא ג'יאר הקפיד על המסורת שהגה עם עליית בתו הצעירה לכיתה א': הילדים אגם, מעיין, פלג וטל חיים - עכשיו כבר חייל - לובשים את החולצה עם הסמל ומכינים את התיק, נעמדים אחד ליד השני ומצלמים תמונה משפחתית לפני היציאה למסגרות. "הפעם נצטרך לעשות אותה בלעדיו", אומרת אלמנתו ענבר, שחזרה גם היא לבית הספר, למשרתה כרכזת שכבה במקיף רגר בבאר שבע, בצל האובדן.
החזרה לעבודה לא קלה עבורה, אחרי שבועות של חופש ויציאה מהשגרה ששואבת לעיסוק בנושאים אחרים. מורים וצוותים חינוכיים רבים כמוה איבדו קרוב משפחה ב-7 באוקטובר ובמלחמת חרבות ברזל. כך גם חיה יעיש, שבנה אורי נורה על ידי מחבל בדרכו מהמילואים בצומת ראם בחודש פברואר, והודיה גורי, ששני אחיה רפאל אריאל ורואי חיים נפלו בקרב בשבת השחורה באופקים. בריאיון לוואלה, שלושתן סיפרו על ההתמודדות עם הכאב - ונקודות האור שמצאו בעשייה החינוכית.
"התלבטתי אם לעזוב"
ענבר וג'יאר הכירו במהלך שירותם במג"ב ונישאו לפני 21 שנים. בזמן שהוא התקדם בדרגות עד שהפך למפקד תחנת רהט במשטרה, היא יצאה ללימודי הוראה. ב-7 באוקטובר הוא יצא לריצת בוקר. כשהחלו האזעקות הבין שמתחיל אירוע חריג, חזר מהר לביתו ועלה על מדים, כשהוא מבקש ממשפחתו להביא את השכפ"ץ והקסדה מהרכב.
"הוא הספיק לצעוק לנו שיש מחבלים והמון הרוגים, ויצא ללחימה", נזכרת ענבר. ג'יאר נלחם באופקים ובנתיבות, עד שהבין שאין מי שייקח פיקוד על אזור רעים. הוא החליט לצאת לכיוון הנובה, ובדרך נתקל במחבלים וניהל מולם קרב קשה, שבסופו נורה למוות. במקביל, בנם ששירת בגבעתי הוקפץ גם הוא ללחימה. מאז החליט לעבור לשרת במג"ב בעקבות אביו, וסיים קורס מפקדים.
חודש אחרי הבשורה חזרה ענבר לבית הספר. באותה תקופה עבדה כסגנית מנהלת חטיבת הביניים. "היה לי חשוב לחזור ולתת את המענה שאני יכולה לצוות ולתלמידים, גם אם אני לא חוזרת כמו שהייתי. רציתי גם להעביר מסר לילדים הפרטיים שלי שצריך לקום ולהתחזק. זה לא היה קל. אחרי זה לקחתי עוד שבועיים של מחלה ואחריהם חזרתי באופן מלא. אחר כך, אחרי התלבטות אם לעזוב, ביקשתי לסיים את התפקיד - ובסוף מצאתי אמצע ולקחתי על עצמי ריכוז שכבה ז'. ככה אפתח את השנה", היא מספרת.
ג'יאר היה דמות מוכרת בבית הספר, שאליו הגיע כמה פעמים להעביר שיעורים והרצאות לבקשתה. "הילדים נחשפו לסיפור שלו מהרגע שנפל, הוא היה הרבה בכותרות בחדשות. בבית הספר מאוד רצו לחבק, ומצד שני חששו לגשת אליי. לא ידעו איך אגיב. כשהתחלתי להיכנס חזרה לשיעורים שאלו אם זה בסדר לשאול, ועניתי שכן, סיפרתי להם על הבן אדם שהיה וגם עליי, איך אני. מאז 7 באוקטובר אני מקפידה לספר את הסיפור כמה שיותר. גם בשבילי, בשביל הריפוי שלי", היא אומרת.
בשבוע שעבר, המעבר היה חד מתמיד. היא נפגשה עם תלמידי השכבה החדשה שתחתיה, ובאותו ערב הלכה לאזכרה של בעלה. "הכול מתערבב", היא מודה. "מצד אחד ההתרגשות בחזרה ללימודים, מהתפקיד החדש, מצד שני 11 חודשים שאנחנו מציינים ומחזירים אחורה. אבל אין ברירה, נצטרך לקום ולהתקדם".
מכה כפולה
על הודיה גורי, מורה לחינוך מיוחד בבית הספר לילינטל ברמלה, נחתה מכה כפולה. ב-7 באוקטובר ביקרו אחיה את ההורים באופקים. אחיה הגדול, רפאל אריאל, שמע את היריות מחוץ לביתם ויצא מיד לרחוב עם נשק. האח הקטן רואי חיים, ששירת בסיירת גולני, אך היה בחופשה ובלי הנשק, רץ אחריו. במשך שבוע נחשבו נעדרים עד שנודע על מותם.
"באותו יום הייתי בלהב עד חמש בבוקר, בזמן שההורים שלי מחכים בסורוקה לראות אם הם מגיעים לשם פצועים", היא משחזרת. "פחדתי על ההורים נורא, הגזרה הייתה מסוכנת. התחלתי להבין שאיבדתי שני אחים, ולא רציתי לאבד גם אותם. עלה לי רעיון - אמרתי להם שלקחו ממני דגימת דנ"א, אבל שלהם יותר טובה בתור הורים. בשלב מסוים הם התרצו. במקביל קיבלנו הודעה שסבא של בעלי נפטר והלכתי להלוויה שלו. כשחזרתי ממנה ההורים שלי הגיעו אליי ללוד, אחרי שהם עוד ישנו בבית באופקים, תוך כדי שיש מחבלים אצל רחל".
"לחזור לעבודה אחרי כל זה היה מטורף", היא משתפת. "לא היה פשוט להמשיך כרגיל. ביום הראשון שחזרתי נכנסתי לכיתה, ראיתי את התלמידים, ופשוט בכיתי. פתאום הרגשתי שאני בטראומה ואצל אחרים הכול כרגיל. לאבד שני אחים זה לא רגיל. הייתי במערבולת רגשות. נהייתי מאוד טכנית, דאגתי למשפחה שלי. לא הייתה לי שנייה לעכל את מה שעברתי. אז הכול הציף אותי ברגע, מה פתאום שגרה. כל הזמן אמרו לי תהיי חזקה בשביל ההורים שלך. כאילו אני, בתור אחות, לא כואב לי".
"מאידך", היא מוסיפה, "בתוכי ידעתי שאצטרך לחזור. כי אני מאוד מאמינה בגישה שצריך להמשיך בחיים. רק לא ידעתי מתי אהיה בשלה עד הסוף. היה לי חשוב להראות לתלמידים שאדם עובר משבר ובכל זאת ממשיך הלאה. סיפרתי להם הכול, הייתי מאוד כנה איתם, אמרתי להם תדעו שממש קשה לי, ואתם תראו אותי לפעמים בוכה. כדי לאפשר להם גם לתת מקום לרגש, להראות שמותר להתפרק. עברתי תהליך כאדם וכמורה. עכשיו אני לא רק מורה שלהם, אלא גם אישיות בשבילם".
במהלך השנה זכתה גם לרגע של חסד, עם לידת בתה, לה קראה מאור. "הרגשתי שאחרי כל כך הרבה דברים שעברתי, שהיו חשוכים, פתאום הגיע איתה הרבה מאור. אני עוד לא יודעת אם אאריך את חופשת הלידה. אני מרגישה אחריות כמחנכת. הייתי רוצה לקחת שנה לסדר לעצמי את המחשבות, אבל יש לי כיתה שמחכה לי".
"אורי לא רצה לשאת נשק"
האובדן שחוותה חיה טרי אף יותר. חצי שנה חלפה מאז מותו של בנה בן ה-27 בפיגוע הירי בצומת ראם, וכבר שנה חדשה מתחילה בתפקידה כמנהלת מתי"א - מרכז התמיכה בפעילות החינוך המיוחד ביישוב או באזור - בנס ציונה. "תכננו יום מנהלי מתי"א בשבוע שאחרי השבעה. באו אליי מהאגף ואמרו אולי נדחה. אמרתי ממש לא. לא אתן לשום מחבל לנהל לנו את הלו"ז, את אורח החיים. קמנו מהשבעה ביום ראשון וברביעי הגעתי לכנס וחזרתי לעבודה", היא מספרת.
אורי, רב-סמל במילואים בגדוד 8119 של חטיבת ירושלים, היה הצעיר מבין שלושה אחים. "הוא פציפיסט בנשמה, ערכי, ילד של צדק. כל הילדות היה עומד מול סמכות ואומר את שלו", העידה עליו. "בצבא התחיל בשריון והבין מהר מאוד שהוא לא רוצה לשאת נשק. הוא נלחם בהם, אמר שהוא רוצה לתרום במה שהוא יכול, אבל לא להיות לוחם. אמרו לו שיצא מהצבא, והוא אמר ממש לא. בסופו של דבר הצליח במלחמה שלו והיה בשלישות בשיזפון שלוש שנים. ב-7 באוקטובר הוא ואחיו הוזעקו ויצאו לדרך. אחר כך שחררו חלק, אבל הוא התעקש להישאר".
בהמשך, קיבל את ההודעה שסבב המילואים הבא יהיה בגוש עציון. "הוא שאל את המפקדים אם הוא יכול להגיע עם הרכב ואמרו לו לא. כשהגיע, הוא אמר לי 'אימא את לא מבינה, הכול פה מלא מכוניות, אני היחיד שלא בא עם אוטו'. אמרתי לא נורא, כשישחררו אותך תבוא הביתה ותחזור עם האוטו. בסוף הוא נהרג בדרך הביתה להביא את הרכב. המפקד שאישר לו לצאת, יותם פלד, נהרג לפני שבועיים".
"הוא כתב לי הודעה שהוא יוצא לכיוון הצומת: 'אל תדאגי, בטרמפ אבל עם מישהו מהבסיס'. נסענו לאסוף אותו והוא פשוט לא הגיע. לא ענה לנו, ואורי זה ילד שתמיד עונה. אמרתי לבעלי שמשהו לא הגיוני. בדרך אנחנו שומעים שיש פיגוע. אחרי זה הבנו שהוא תכנן את יום ההולדת שלי בקבוצה עם האחים שלו וכל הפיגוע הוקלט", היא אומרת.
"אם היה משהו שאורי פחד ממנו זה פיגועים", מספרת חיה. באותו יום, ערכו תרגיל שדימה פיגוע ירי. המשפחה קיבלה לאחר מותו את הפתק שכתב במהלכו. 10:19 - נדקר חייל, 10:31 - ארבעה פצועים, 10:34 - אחד צריך פינוי, מתבצע מרדף אחר המפגע, 10:38 - המחבל נוטרל. "כאילו דימה או חזה את מותו", היא אומרת.
זמן קצר לפני מותו סיים לימודי תקשורת באוניברסיטת אריאל. באחד הקורסים התבקש לתאר את עצמו בשש מילים. אורי כתב חמש: "אני אורי, מאיר ומבין אותך". "הוא האיר את הסביבה והיה הפסיכולוג של כל החברים שלו. הוא היה מוכשר, זמר ונגן גיטרה. ילד מאוד אופטימי. גם אני אדם אופטימי. המלחמה הזאת גרמה למשבר ערכים גדול. מה שמחזיק אותנו הוא העם הזה והאנשים שבו. לדעת שאם אתה מתבונן בעיניים של האחר זאת התקווה שלנו. עכשיו אנחנו צריכים לתת לצעירים לנהל אותנו", מבקשת חיה.
בחודשים שחלפו היא מנסה להתמודד עם הכאב והעבודה במקביל, לא לעצור לרגע. "אני מנהלת גוף של הרבה מאוד אנשי טיפול. בעבודה שלי אני עטופה. יש לי יותר מ-500 עובדים ולמדתי כמה הם נפלאים. חודש אחרי הפיגוע מתחילות המון ועדות והכנות והם נתנו כתף בצורה מופלאה. במסיבת הסיום בסוף השנה שעברה השמעתי להם שיר של אלברט עמר, 'תני לי את היד שלך'. הקדשתי להם אותו. על היכולת שלהם לתת לי יד ולעזור לי. משם נוצר קשר ובערב שעשינו לאורי אלברט בא לשיר את השיר", היא מספרת. אחת העובדות שלה אף כתבה שיר על אורי, אותו לאה שבת הלחינה ושרה. בקרוב הוא צפוי לצאת לאור. "כל הזמן יש לי נקודות קשות, במיוחד בעבודה תובענית כמו שלי. אבל אתה צריך להרים את עצמך. לא כל בוקר מחדש, כמעט כל רגע מחדש".