גם מי שאינו מכיר את הפיוט לליל שבת, "לכה דודי", נוהג לומר "סוף מעשה במחשבה תחילה" - הפייטן שלמה הלוי אלקבץ התכוון ששישה ימי הבריאה היו הכנה לשבת המלכה. הביטוי בא לומר שמגדירים מטרה, מתכננים כיצד להגיע אליה, ורק אז עושים. את חשבונותיו של הבורא לא אערוך, ואתמקד בבשר ודם, שר החוץ ישראל כ"ץ.
לא סוד שלאחרונה יש מתחים בין ישראל ובין מדינות בעולם, ואין זה המקום לדון מי התחיל ומי צודק. בעולם הדיפלומטי, כשמדינה אחת כועסת על מדינה אחרת, עומדות לרשותה כמה דרכים להביע זאת (ולא, ציוצים מעליבים לא מופיעים ברשימה).
דרך אחת, למשל בעתות מלחמה, היא לנתק קשרים דיפלומטיים. במקרה כזה, אפשר שמדינה שלישית תייצג את האינטרסים של מדינה אחת אצל השנייה. כך, אחרי שברית המועצות ניתקה את היחסים עם ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, הולנד ייצגה אותנו שם. מלכתחילה היא שטיפלה באשרות לעולים ובמהלך הפשרת היחסים, במשך תקופה מסוימת נציגים ישראלים פעלו בחסות שגרירות הולנד במוסקבה.
אפשר להוריד את דרג היחסים. קורט ולדהיים, בעברו מזכ"ל האו"ם, נבחר לנשיא אוסטריה אחרי שנחשף שהיה קצין בוורמאכט. כשהשגריר בווינה סיים את שליחותו, ישראל החליטה ששגריר לא יגיש לנשיא כזה כתב האמנה, והחליף אותו "ממונה", שהוא רשמית פחות משגריר. הוא היה דיפלומט בכיר שגר בבית השגריר ונסע במכונית השגריר, אבל המחאה הפומבית נשמרה עד שוולדהיים סיים את תפקידו. הושבע נשיא אחר, הממונה קודם לשגריר, והיחסים שוקמו.
אפשר לזמן את שגריר המדינה האחרת לנזיפה. ככל שדרג הנוזף בכיר יותר, כך הנזיפה יותר משמעותית. מנהל מחלקה? לא נורא. סמנכ"ל? בעייתי. מנכ"ל? אוהו, זה חמור.
ואפשר להזמין את השגריר של המדינה הפגועה להתייעצויות בבית. זה צעד מחאה חריף ובהגדרה זמני, אך זמנו לא ידוע מראש. לעתים (לא תמיד) התגובה היא צעד נגדי זהה. במאי, אירלנד, נורבגיה וספרד הכירו במדינה פלסטינית. בתגובה, השגרירים שלנו זומנו להתייעצויות.
זוכרים את אלקבץ, המקובל מצפת? קודם חושבים ואז עושים? השגרירים עדיין כאן. הם זומנו בקול תרועה גדולה. וזהו. באותו זמן, השגרירים שמייצגים את שלוש המדינות הללו בארץ ממשיכים בעבודתם המלאה, בעוד ישראל פועלת בארצותיהם באופן חלקי. בכך גם נפגע עיקרון ההדדיות, עניין מרכזי ביחסים בין מדינות.
אינני יודעת הרבה על שלוש השגרירויות באירופה שפועלות חודשים ללא שגריר, אך הייתי שגרירה בדרום אפריקה, מדינה גדולה ומשפיעה ביבשת ומעבר לה. הפרלמנט מצוי בקייפטאון, שעתיים טיסה ממושב הממשלה בפרטוריה, והשגרירות אחראית על היחסים עם מדינות נוספות באזור. בכל אלו מטפלים שגריר ואיש שני, שהוא בדרך כלל דיפלומט סמוך לראשית דרכו במשרד החוץ.
בנובמבר דרום אפריקה קיבלה סדרת החלטות קשות נגד ישראל, והחלה בפעולה משפטית נגדה בהאג. ומאז השגריר שלנו בארץ. דמיינו מדינה בעלת קשרים הדוקים עם איראן וחמאס, תקשורת בעייתית, קהילה מוסלמית גדולה וקהילה יהודית חשובה וחרדה, שעוברת תהליכים פנימיים מורכבים כולל מערכת בחירות דרמטית, ותבינו את הנטל על הסגן. שר החוץ קיבל כותרת, ומאז זירה מדינית חשובה נתונה בידיו של עובד זוטר, מוכשר ככל שיהיה. במילים אחרות, היא מופקרת.
האם לדעת ישראל לא חשוב שיהיה שגריר בשטח ואיש שני יכול להתמודד לבדו - למשל להסביר לכל קהלי היעד את מתקפת המנע נגד חיזבאללה? אם כך, לגיטימי להוריד את דרג היחסים - לממונה יש יותר אפשרויות מאשר לסגן שגריר. אין צורך ביחסים מדיניים? תסגרו את השגרירות ותחסכו בהוצאות (תוך כדי מציאת הסדר קונסולרי שייתן מענה לישראלים). אבל תשעה חודשים, והוא עדיין מתייעץ? יש שגריר או אין? היתה מחשבה תחילה? מישהו יודע מה היא היתה? לשר כ"ץ הפתרונים.
הכותבת היא שגרירה בדימוס