כשכל רעש קטן מקפיץ אותך; כשאת יושבת בכיתה דרוכה ומחכה לאזעקה; כשאת יודעת שאם היא תתפוס אותך בחוץ לא תהיי מוגנת ובטוחה - איך אפשר לחזור ללימודים?
אני תושבת שדרות וסטודנטית לעבודה סוציאלית במכללת ספיר שבנגב. יום לפני 7 באוקטובר יצאתי מהבית לשלושה ימים, שנמשכו 10 חודשים. עכשיו, עם תום תקופת הפינוי, צריך לחזור ללימודים, כשבחוץ עוד נשמעים הדי הפיצוצים.
הצלצול שאחרי האזעקה: פרויקט מיוחד בוואלה
לפני כשנה וחצי, כשסיימתי יום לימודים שגרתי, שמעתי בפעם הראשונה אזעקת צבע אדום מחוץ לביתי. כמו כולם, גם אני מיהרתי בבהלה אל המיגונית - אבל כשכולם הצליחו להיכנס ולהתמגן, אני לא הצלחתי, משום שהכניסה למיגונית היתה צרה מדי לכיסא הגלגלים הממונע שלי. באותם רגעים הרגשתי שיש מין היררכיה על מי מגינים ועל מי לא, ושלי, כצעירה עם מוגבלות, לא היתה זכות שווה לביטחון והגנה. בהמשך נוכחתי לדעת שהסיפור שלי הוא רק סיפור אחד, שמסמל בעיה רחבה הרבה יותר. מתברר שבשדרות, כמו במקומות רבים אחרים, אין אפילו מיגונית אחת נגישה.
מאז האירוע אני שואלת: איך אנשים עם מוגבלות באזורי קו האש יכולים לנהל שגרה בזמני חירום ומלחמה? לפי הנחיות פיקוד העורף, במקום בו אין מרחב מוגן, יש לשכב ולהגן על הראש, אבל רוב האנשים עם מוגבלות פיזית, ביניהם גם תושבי העוטף המטווח, לא יכולים לעשות זאת
בתקופה כזו, כל שהות בחוץ תהווה עבורנו סכנה מיידית. לא נוכל לנהל שגרה, לא נוכל לעבוד וללמוד.
אפילו יציאות מהבית לסופר, לטיפול רפואי או סתם למפגש עם חברים יהיו כרוכות בסכנת חיים. לכן, על אף ההתרגשות הגדולה לחזור ללימודים. אני שואלת את עצמי כמו סטודנטים רבים: האם עלינו לפתח את עתידנו המקצועי או להגן על החיים?
ההתמודדות שלי בשנה האחרונה הייתה גם רגילה, הייתי סטודנטית בשנה ב' וניסיתי לנוע בין עבודה לעבודה, תוך כדי לשמוע חדשות על מה קורה במלחמה, אבל בין לבין כשהבנתי שהמכללה שלי חזרה ללימודים פרונטליים, ואני, כמו סטודנטים רבים עם מוגבלות לא יכולה, מצאתי את עצמי נאבקת למנוע הדרה, של אוכלוסיית סטודנטים עם מוגבלות ושלי כחלק ממנה. מצאתי עצמי כותבת מייל במקום מטלה, מנסה למצוא את הניסוח המושלם שיסביר בדיוק למה אני לא יכולה להגיע, במקום לנסות לסכם את השיעור בניסוח שיתאים בול לבחינה, גם ביום האחרון של הסמסטר לא היו סטודנטים עם מוגבלות בכיתה.
ועכשיו, אני יודעת שכשאחזור הביתה, כמו שאר תושבי שדרות עם מוגבלות, אהיה נצורה בביתי כדי להיות מוגנת ובטוחה. בדומה לכך, כשאני חושבת על חזרה לשגרת לימודים פרונטלית מלאה, כשבחוץ אין שום מיגונית נגישה, אני יודעת שתימנע מאיתנו - הסטודנטים עם כלל סוגי המוגבלויות - היכולת לצאת לדשא עם חברים בהפסקה, להתפנות, או בכלל להגיע למכללה; שהרי לא מדובר רק על השהות במכללה, אלא גם על הדרך אליה וממנה.
ייתכן כי חזרה פרונטלית אף תפגום ביכולתם הלימודיות של סטודנטים שחזרו ממילואים, או של אלה שהצטרפו לפני תקופה קצרה אל מעגל המוגבלות הנפשית השקופה. כי איך לומדים כשלפני רגע יצאת ממלחמה? איך לומדים כשכל בום מכניס אותך להתקף חרדה? איך לומדים כשעוד לא עיכלת את הטראומה?
חזרת המוסדות האקדמיים באזורי קו העימות ללמידה פרונטלית, ללא מתן מענה חלופי ראוי, תציב מעצור בפני סטודנטים עם מוגבלויות שנמצאים בעיצומו של פיתוח עתידם המקצועי. בכך חזרה זו עלולה לפגוע משמעותית בתפקודם הפיזי, החברתי, הלימודי והתעסוקתי של סטודנטים עם מוגבלויות, ואף לפגום בהשתלבותם המיטבית בחברה, בהווה ובעתיד.
אני קוראת למשרד הביטחון ולרשיות המקומיות לפעול להנגשת מיגוניות ומרחבים מוגנים בדרכים ובמוסדות האקדמיים. ועד שזה יקרה, אני מבקשת מהמועצה להשכלה גבוהה, מכלל הגורמים הרלוונטיים ובפרט מאוניברסיטת תל חי ומהמכללה האקדמית ספיר לבחון את מתכונת הלימודים לשנה הבאה, תוך כדי הבאה בחשבון של ההשפעות הפוטנציאליות. לצד זאת, יש לאפשר לסטודנטים שנבצר מהם להגיע ללמוד במתכונת מקוונת, שתעניק ביטחון והגנה מירביים. אנחנו לא צריכים לבחור בין פיתוח מקצועי לבין שמירה על החיים.