שתי מועצות שכנות, שתי דעות מנוגדות: הקרב על טקס המחלוקת

ברקע ההודעה על אירוע הטקס הממלכתי לציון 7 באוקטובר בניצוחה של מירי רגב, ישנן דעות לכאן או לכאן בכל הנוגע להתקיימותו במתכונת הנוכחית. קיבוצים רבים מאזור עוטף עזה כבר הודיעו כי יחרימו את הטקס, ויקיימו אחד משלהם כאלטרנטיבה. כמו כן, גם משפחות חטופים ונרצחים מהשבת השחורה הצטרפו לקריאות לבטלו, וטענו שמדובר באירוע יחצני מנותק מהשטח.

מנגד, יש כאלה שדווקא תומכים באירוע הממלכתי וטוענים כי מדובר בטקס חשוב, שיאחד וילכד את העם בתקופה קשה זו. עיריית אופקים ושדרות כבר הביעו תמיכה לציון יום השנה בטקס הממלכתי, ואף עיריית אופקים הציעה לארח את הטקס בעיר. בצל הסערה, וואלה ביקש משני ראשי מועצות לנמק מדוע לדעתם יש לקיים את הטקס במתכונת ממלכתית, או לבטלו.

ביום השנה לאירוע הטרגי שפקד את ישראל ב-7.10, אנחנו עומדים בפני זיכרון קולקטיבי שמשותף לכל אזרחי המדינה. ביום ההוא, איבדנו את טובי בנינו ובנותינו, אזרחים חפים מפשע ואנשי כוחות הביטחון שחרפו את נפשם למען המדינה והגנה על תושביה. כאבן של המשפחות, השכול שנכפה עליהן, והכאב שאנו כולנו נושאים עמנו, חובקים אותנו ביום זה ומחייבים אותנו לזכור ולהוקיר את הנופלים. אני מבין ומכבד את הביקורת שמושמעת מצד חלק מהקיבוצים, שמסרבים להשתתף בטקס הזיכרון שמובילה הממשלה. הביקורת נובעת מתחושת כאב עמוק ואכזבה על המחדלים שהובילו לאירועים הנוראים של אותו יום, ואני מסכים כי יש מקום לעסוק בביקורת הזו בהמשך ובנפרד מהוקרת זכרם של חברינו. הביקורת, הכעס והאכזבה ממי שכשל בתפקידו לא יאלמו או יעלמו עם נזכור.

חשוב לזכור כי זהו טקס המיועד לכבד את זכרם של הנופלים, והוא נועד עבורם, עבור המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל, ועבור כולנו - כדי שנמשיך לשאת את זכרם בלבנו. הכאב והאובדן אינם נחלתה של ממשלה אחת או של מגזר אחד. זהו כאב לאומי משותף, המהווה תזכורת למחויבות שלנו כאומה להישאר מאוחדים, גם במצבים הקשים ביותר. קיום טקס זיכרון ביום השנה לאירוע הוא ביטוי לערכינו כעם - להכיר את הסבל וההקרבה, להוקיר את מי שנפל על אדמת ישראל, ולהתאחד סביב הזיכרון המשותף.

אני מבין את הביקורת, אך חשוב לוודא כי היא אינה באה על חשבון זכרם של הנופלים. יש להישמר בעיני מפני פגיעה בזיכרון כאמצעי לביטוי מחאה ולהתכנס יחד ולהכיר בעוצמתו של הזיכרון, ולכבד את אלו שאינם עוד עמנו.

יחד עם זאת חשוב שהזיכרון יהדהד לאורכה ולרוחבה של החברה הישראלית כולה, ויהיה שזור בכל מוסדותיה. עליו להיות נוכח בכל מקום ביום זה שיתחיל בדקת דומיה כללית שתקיף את כולנו.

האקדמיה, מקומות העבודה, מערכות ומסגרות החינוך, רשויות ושלל ארגונים צריכים כולם גם הם להיות שותפים להנצחת הזיכרון, ולשימורו כחלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית המשותפת שלנו.

כולי תקווה שנהיה מאוחדים מול הכאב, ונזכור את אלו שנפלו למען כולנו. זוהי חובתנו המוסרית והלאומית, וזו הדרך בה נוכל לכבד את זכרם באמת.

תושבי המועצה האזורית שער הנגב יחרימו את הטקס הממלכתי לאירועי ה7 באוקטובר, כי זה לא סתם טקס ולא עוד תאריך. ב-7 באוקטובר החיים שלנו, תושבי המועצה האזורית שער הנגב - השתנו לעד.

חלקים שלמים בעולם שהכרנו נעלמו , ואנחנו לומדים את החיים כל יום מחדש. אנחנו כואבים את האובדן של יקירינו והאהובים לנו מכל ולא שוכחים את החודשים בהם פונינו מהבתים שלנו כשחלקינו, טרם יכולים לשוב אליהם. כל יום מבחינתנו הוא יום זיכרון, הזיכרון שלנו הוא עניין של שגרה. כל אחד מאיתנו, יחד עם משפחתו וחבריו, מנהל טקס זיכרון קטן כמעט כל יום. הטקסים שלנו, הם של קהילה, קהילה שעברה זוועה שלא דמיינה אף פעם שתעבור, קהילה שהלב שלה בשבי החמאס. קהילה שמבקשת את המובן מאליו - לחזור עם על חברי הקהילה הביתה בביטחון.

אך בזמן שאת המובן מאליו אנחנו לא זוכים לקבל, בזמן שילדינו עקורים מבתיהם כבר 10 חודשים, יש המבקשים להכניס פוליטיקה לשכול כשהמאמץ המלחמתי עוד בעיצומו, וכשחיילנו מקפחים חייהם במטרה להחזיר את החטופים הביתה ולהחזיר את הביטחון.

אני פונה אליכם, נבחרי הציבור, ואומר - תנו לנו להתאבל. תנו לנו, כקהילה, כמשפחה, לזכור ביחד וללא הפרעות נוספות ורעשים. המדינה חצויה ומפולגת, הפוליטיקה והשיסוע נכנסים לכל מקום. אנא, אל תתנו לה להיכנס גם למעט שנותר לנו, השאירו אותה מחוץ לאבל שלנו.

את המשאבים, הכספים, הזמן והמאמץ, השקיעו בהחזרת הילדים והחטופים לביתם. לא בטקסים, לא בנאומים - במעשים. החזירו אותם הביתה. החזירו אותנו הביתה. ותנו לנו לזכור בדרכנו.
אני פונה אליכם, נבחרי הציבור, ואומר - אל תכעסו, אל תאשימו, אל תשסעו.
אנחנו פשוט בעדנו- בעד כולנו.

אנחנו בעד הזיכרון, ההתייחדות, האחדות.באוקטובר הקרוב, נקיים את טקסי הזיכרון כקהילה גדולה וקהילות קטנות כאחד. אני פונה אליכם, תושבי שער הנגב ועוטף עזה כולו. אל תתנו לפוליטיקה להיכנס אל הפינה הקדושה שלכם. תסגרו את הדלתות והחלונות, תכבו את הטלוויזיה ושימו את הטלפון בצד. נזכור ביחד- כקהילה וכמשפחה. נשאר חזקים ומאוחדים. הימים מאתגרים, אבל כולי תקווה שימים טובים יותר לפנינו ואנו נהיה חזקים מתמיד, ביחד.