זה לקח פחות משבוע מאז שהממשלה מינתה את השרה מירי רגב לאחראית על טקס הזיכרון הראשון לטבח 7 באוקטובר עד שהאירוע הפך לפארסה אחת גדולה, עצובה, מכאיבה ומכעיסה. באמת הלם: מי היה יכול לראות את זה בא? האשה שבנתה קריירה משיסוי והסתה, שהפכה את טקס הדלקת המשואות למשדר תעמולה, ושנחקרת בימים אלה במשטרה על שיטת היהלומים והרמזורים במשרד התחבורה, היא כנראה הדמות הכי פחות מתאימה לתפקיד הממלכתי הרגיש שאותו דרשה וקיבלה.
אמנם, בממשלה שבה השר לביטחון לאומי הוא עבריין מורשע והשרה לשוויון חברתי נאבקת בארגוני מעמד האשה, זה דבר שבשגרה; ועדיין, הבחירה של ראש הממשלה בנימין נתניהו להציב את רגב, שוב, בפרונט של הבמה, מעידה שגם אחרי האסון הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה - שום דבר בסדר העדיפויות שלו לא השתנה: קודם המלוכה, ורק אחר כך הממלכה.
אם מירי רגב לא היתה מירי רגב, יכול להיות שהיא היתה מצליחה להתעלות מעל עצמה, למצוא את האיפוק והרגישות הראויים לגודל השעה והמאורע, להרכין את ראשה בפני המשפחות השכולות, משפחות החטופים, ותושבי העוטף שהופקרו באותו בוקר ארור, ולהפיק את האירועים בדממה קדושה. אבל "לכי תספרי לכולם את מירי רגב" היא לא רק סיסמה בקמפיין הפריימריז שלה - היא המהות של קיומה.
מסיבת העיתונאים שהיא כינסה אתמול בירושלים בתגובה לגל החרמות שהכריזו הקיבוצים ומשפחות החטופים על הטקס לא השאירה מקום לשום ספק שרגב הולכת להיות רגב - ובמיטבה: מה לא היה שם? זלזול בזעם ובכאב של השורדים, הקורבנות והמשפחות השכולות של ה-7.10 כ"רעשי רקע"? - צ'ק. הסתה נגד הקיבוצים והשוואה של היוזמות העצמאיות שלהם לטקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני - צ'ק. וכמובן, איך אפשר בלי, התקרבנות והאשמת התקשורת בסילוף דברים שהיא עצמה אמרה - אל מול המצלמה.
רגב חזרה שוב ושוב על המלים ממלכתיות, אחדות, לכידות ואחריות - שזרות כ"כ לה ולממשלה שבה היא חברה, שמסרבת להישיר מבט, להתנצל ולקחת אחריות על האסון הנוראי שקרה במשמרת שלה. המופע המקדים שלה הבהיר היטב שגם ביום השנה לטבח לא יהיה שום חשבון נפש, בקשת סליחה או מחילה מצד ההנהגה, אלא רק פירוטכניקה מצולמת שנועדה לטשטש את הזיכרון ולכסות על ההפקרה. לא ברור למה בכלל קוראים לזה טקס, ולא סרט, אם הכל יצולם ויוקלט מראש, ללא נוכחות קהל.
כמו במשדר הדלקת המשואות האחרון שרגב הפיקה באותה מתכונת, הסיבה אינה מגבלות המלחמה, וגם לא התחשבות בנפגעי הטבח, אלא פחד ממחאות והתפרצויות זעם מהיציעים. מאז ה-7 באוקטובר, נתניהו הדיר את רגליו משורה ארוכה של אירועים ממלכתיים פרט לכאלה שהוא חייב לפי הפרוטוקול או כשהוא יודע מראש לזהות את הפנים האוהדות בקהל. עשרה וחצי חודשים חלפו מאז הטבח, והוא עדיין לא פגש את תושבי הקיבוצים והקהילות שנחרבו, ולא מצא את הזמן להגיע לניר עוז לראות בעיניו את החורבן. במופע של רגב - מובטח לו סלוט לסרטון שישמור עליו מבודד ומוגן מרחשי העם. באזכרה הממלכתית הצבאית, שתיערך בתאריך העברי בסוף אוקטובר בהר הרצל, כמו כל הטקסים שמציינים את זכרם של חללי מערכות ומלחמות ישראל, הוא כבר לא יוכל לברוח.
לא כל תושבי העוטף יחרימו את המופע של רגב: הרוח הגבית החמה מראשי הערים הליכודיות שדרות ואופקים כנראה סתמה את הגולל על האפשרות שהממשלה תשקול מחדש את העסק, והחזירה לקדמת הבמה את השכנות ההיסטורית הטעונה של עיירות הפיתוח והקיבוצים, עוד תחביב שרגב טיפחה במרוצת השנים. הניסיון למתג את הטקסים המקבילים שמתכננים אנשי העוטף כ-"אלטרנטיביים" והרפרור המקומם לטקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני נוגע באותה נקודה ומטרתו להנדס תודעה של "אנחנו והם" בקרב הבייס הימני והליכודי. וכך, אחרי חודשים של "ביחד ננצח", אירועי יום השנה ל7/10 עשויים להפוך לנקודת ציון כואבת נוספת בתהליך ההיפרדות של ישראל לשתי מדינות לשני עמים: תומכי הממשלה יצפו בטקס אחד, ומתנגדיה יבכו ויתייחדו עם הטקס השני.
כהרגלה, רגב מושכת את כל האש אליה - אבל היא רק פרזנטורית במופע של נתניהו, הבמאי והמפיק הראשי, שהפקיד בידיה את היום הכי רגיש וטעון בלוח השנה הישראלי. אפשר לחשוב על שר או שניים בממשלתו, משה ארבל נניח, מיקי זוהר, אולי אפילו יואב קיש, שהיו יודעים לעבוד בשקט ועוברים חלק יותר בגרון הכלל-לאומי. אבל זה לא רק בשביל התמונות של שרה, שזירת הטקסטים המתחנפים, או בחירת האמנים "הנכונים": הרעש והמהומה שרגב מייצרת הם חלק מובנה מהליין-אפ של נתניהו, אם תרצו, בלשונה של רגב - "רעשי רקע", שאיתם הוא ממשיך לפלג ולשסע את החברה הישראלית, ובעיקר - מסית את השיח ותשומת הלב מהמחדל וההפקרה המתמשכים.