יורם מצגר, שנרצח בשבי בעזה - מובא היום (חמישי) למנוחות בבית העלמין שבקיבוץ ניר עוז. צה"ל הודיע על מותו של מצגר לפני כחודשיים, ולאחרונה, גופתו הושבה לישראל במבצע צבאי, יחד עם גופותיהם של חמישה חטופים נוספים.
מצגר בן ה-81, תושב ניר עוז שעבד במפעל נירלט ובשנים האחרונות במוסך, הינו חבר יקב הקיבוץ. הוא אב לשלושה בנים וסב לשבעה נכדים. מצגר נחטף ב-7 באוקטובר עם אשתו תמי מביתם שבניר עוז. תמי שוחררה במסגרת הפעימה החמישית לשחרור חטופים.
ניר, בנו של יורם, ספד לו: "אבא יקר ואהוב נחטף באכזריות. שם במנהרות חאן יונס פגשת את אימא. נחמה קטנה שהייתי איתה והיית בין חברים עד שנרצחת בדם קר. בדצמבר ראינו אותך בסרטון. ישר שמנו לב שאתה עדיין אתה. גלגול עיניים הבהיר שאתה מבין היטב את המצב. אימא סיפרה על התקשורת שביססת עם הנבלות ששמרו עליכם. בסוף קיבלנו את הבשורה הקשה על מותו בשבי.
אם אבא היה פה עכשיו והייתם מבקשים ממנו לתאר את המצב במדינה במשפט אחד הוא היה אומר: בשל מחסור בסוסים אצילים שמו את האוכפים על כלבים. נמשיך לשמור על אימא וכל המשפחה".
כלתו איילה המשיכה: "סליחה שלא הצלחנו להחזיר אותך בזמן. סליחה על חודשי הצופת. לא הגיע לך לסיים כך את חייך. אתה איש של אנשים והופקרת על ידי רה"מ שלא רואה אנשים. לא איכפת לו הסבל והכאב שעבר עליך או עובר עלינו. לא איכפת לו מהטראומה שהחברה הישראלית עוברת עתה, מתחושת הבגידה שאנו חווים כבר 10 חודשים".
"ככל שהזמן עבר הבנתי שנתקענו למלחמה על זהותה של המדינה. בין הערכים עליהם לחמת לקדש חיים, לשמור על יושרה, להיות בנתינה ולשמור על סולידריות כלפי האחר - לבין הערכים של כוח, מלחמת נצח ושחיתות והעדפת דם אחד על אחר. לרגע לא היית לבד. חוץ מאיתנו היית במחשבותיהם של אלפי אנשים שהבינו את משמעות הפקרתם שם. עצם המאבק לשחרורם הזוי. כל מדינה מתוקנת הייתה דואגת דבר ראשון לשחרורם. מבטיחה להמשיך. יש רבים להציל ורבים להחזיר להיקבר בבית".
"מכאן אני רוצה לנצל את הבמה ולפנות לשרים ולחברי הקואליציה השפויים. נתניהו כשל ב-7 באוקטובר ובהחזרת החטופים הביתה. הוא לא רוצה ולא יכול להחזירם. גורלנו של יורם נחרץ אבל את גורלם של השאר אפשר להציל. הזיזו את נתניהו ומנו אדם שיכול. תתחילו להקשיב. כל מה שהתרענו קרה. כולל ההמתה המכוונת של יורם ואחרים בקבוצה".
חיים מינה, חברו של יורם, סיפר: "כשתמי אשתו חזרה מהשבי היא סיפרה שיורם יצר מהר מאוד קשר עם השומרים, המחבלים, בזכות השפה הערבית שלו - וידע לסדר כל מיני הטבות. פה איזה פיתה, רחצה, מים חמים. היכולת שלו ליצור קשר עם אנשים לא משנה מי הם - זה היה יורם. הוא היה חי כשנחטף וחי עוד חודשים. היכולת שלו לצחוק ממצבים הכי אבסורדיים. היינו בטוחים שישרוד אבל הוא נרצח. לא הייתה שום סיבה בעולם שכך יורם יסיים את חייו. הוא צבר גאה, ציוני. נתן את חייו למדינה שכל כך אהב - והפקירה אותו".
"גם יורם טוב הלב והסלחן היה בטח זועק לשמיים ושואל איך כל זה לכל הרוחות קרה לנו. שמעתי את גיא בנו אומר משפט שלא יוצא לי מהראש: אני איבדתי אבא אבל הרווחתי אימא. יורם לא השאיר צוואה. אבל אני רוצה לדבר על הצוואה הציבורית שלו. אדבר בשמו כאילו עומד כאן. וזו הצוואה: אני יורם מצגר בן 81, נחטפתי מפתח ביתי יחד עם תמי. לא העליתי על בדל מחשבתי שאחזור בארון כמעט שנה. האמנתי בעקרון הערבות ההדדית ופדיון שבויים. האמנתי שהמערכת תמצא דרך להחזיר את כל החטופים. לצערי נכזבתי".
התקשורת הישראלית סופרת ימים מתחילת המלחמה. מחר היום ה-322. וככה אנחנו מתרגלים לספירת הימים. אני יורם מצגר רוצה לומר שהחטופים לא סופרים ימים, שעות או דקות. הם סופרים שניות. כל שניה שווה שנה. כל שנעה שווה לשנה. היא נצח. תופת. מלחמת הישרדות יומיומית. פחד אלוהים מפני הפצצות צה"ל או שומר מטורף שמחליט שהוא מתעלל בהם. כל שניה היא דאגה ופחד מה הולך לקרות עוד מעט בלי לדעת כלום".
"מבחינתי, יורם, אין משימה לאומית חשובה יותר מהחזרת החטופים. כל יום שעובר זה הרס הגוף והנשמה. אין מחיר להחזרת החטופים. לא נצרים ולא פילדלפי ולא ניצחון מוחלט. צוואתי היא להחזיר את כולם. לי זה כבר לא יעזור".
בחודש דצמבר, תועד מצגר בשבי יחד עם החטופים חיים פרי ועמירם קופר בסרטון שפרסם חמאס. בתיעוד, מתייחסים החטופים למחלותיהם הכרוניות וכן לחלקם בהקמת מדינת ישראל - תחת הבקשה לשחררם ועל רקע השיר "אל תשליכוני לעת זקנה", המשפט בו גם חותם את דבריו החטוף חיים פרי ברוח הלחץ שמעוניין חמאס לעורר.