ליובוב אנטיפובה שוחחה לאחרונה עם הוריה המבגורים לפני כמעט שבועיים, כששמעה לראשונה שמועות על פלישה אוקראינית, והתחננה בפניהם לעזוב את כפרם במחוז קורסק שברוסיה.
האיום נשמע לא הגיוני. שום צבא זר לא פלש לאדמת רוסיה מאז סוף מלחמת העולם השנייה, והתקשורת הרשמית המעיטה תחילה בחומרת המצב. היא תיארה את המתקפה האוקראינית - הגדולה ביותר בשטח רוסיה מאז תחילת המלחמה ב-2022 - כ"ניסיון הסתננות" חד-פעמי. הוריה של אנטיפובה, שמגדלים תרנגולות וחזיר בחלקה קטנה, החליטו בשל כך להישאר בכפרם זאולשנקה.
למחרת, אנטיפובה ראתה ברשת תמונות של חיילים אוקראינים מצולמים ליד סופרמרקט ומשרד של חברת גז. היא זיהתה את המקום מיד: הוריה גרים במרחק של כ-50 מטרים משם.
"כל השנים ההורים שלי לא חשבו שהם יושפעו", אמרה אנטיפובה ל"אובזרבר" הבריטי בשיחת טלפון מקורסק, ונמנעה בזהירות משימוש במילה "מלחמה", שאסורה בשימוש רשמית ברוסיה ביחס לסכסוך באוקראינה. "היינו בטוחים שהצבא הרוסי יגן עלינו. הייתי המומה מהמהירות שבה הכוחות האוקראינים התקדמו".
פלישת אוקראינה לרוסיה חשפה את מה שנראה כמו שאננות ששררה בקרב הפקידים הרוסים האחראים על הגבול. תושבים מקומיים רבים האשימו את הממשלה בהמעטת חומרת המתקפה האוקראינית או במתן מידע מוטעה על הסכנה הנשקפת להם.
לטענת צבא אוקראינה, כוחותיו ברוסיה - המונים כעשרת אלפים חיילים - כבשו כ-1,100 קמ"ר במחוז קורסק, בעיקר סביב העיירה סודז'ה. על פי המכון לחקר המלחמה, שבסיסו בוושינגטון, אם הנתונים נכונים, אז מדובר בשטח גדול יותר מזה שכבשה רוסיה באוקראינה השנה.
הפלישה לקורסק תפסה את אלכסנדר זורין, אוצר של מוזיאון קורסק לארכאולוגיה, באתר חפירות בכפר גוצ'בו, שם הוא ועמיתיו חופרים תלי הקבורה מהמאה ה-10 וה-11 מדי קיץ כבר שלושה עשורים.
זורין חשב שזמזום הכטב"מים, המטוסים ורעש הארטילריה הוא דבר שבשגרה, שכן הצוות שלו היה עד לרעשים דומים בשני הקיצים הקודמים. סודז'ה, מוקד המתקפה, שוכנת במרחק של 40 ק"מ משם.
"הדיווחים של הגורמים הרשמיים לא היו מפחידים בכלל: 'מאה אנשי חבלה נכנסו' - אבל אז זה עלה ל-300, 800... אי אפשר היה לקבל תמונה ברורה", אמר. "החלטנו לעזוב רק אחרי שראינו מקומיים שפונו משם ואמרו לנו ללכת".
הפינוי הרשמי מהאזור הוכרז רק יום לאחר מכן.
רבים בקורסק מאשימים את הממשלה ואת התקשורת הממלכתית בכך שהם שומרים אותם באפלה אל מול סכנה לחייהם, ותושבים הביעו את זעמם ברשתות החברתיות.
"אני אפילו לא יודעת את מי אני שונאת יותר עכשיו: את הצבא האוקראיני שכבש את אדמתנו או את הממשלה שלנו שאפשרה לזה לקרות", כתבה נלי טיחונובה באתר VKontakte.
ביום שלישי בערב, כשהכוחות האוקראינים כבר היו בסודז'ה, חדשות הערוץ הראשון דיווחו שהצבא הרוסי "מנע את חדירת הגבול".
למחרת המשיך הנשיא ולדימיר פוטין להתייחס ל"מצב באזור הגבול של קורסק", ונמנע מכל אזכור של הפלישה לשטח רוסיה.
המלחמה הגיעה לרוסיה
במשך ימים, הטלוויזיה הממלכתית שידרה עדכונים צבאיים, המדווחים על התקפות רוסיות מוצלחות נגד חיילים אוקראינים ב"אזור הגבול", מבלי לציין אם צבא זר עדיין נמצא על אדמתה.
התקשורת הממלכתית סיקרה את מצוקתם של עשרות אלפי עקורים רוסים שנמלטו מבתיהם לפני שאורגן פינוי כלשהו - אך הטלוויזיה הממלכתית מכנה אותם בעיקר "אנשים שפונו זמנית", ולא פליטים או עקורים.
גורמי החירום של רוסיה דיווחו בסופו של דבר שמספר העקורים מקורסק הגיע ל-76 אלף. הפצצות אוויריות הפכו לדבר שבשגרה בקורסק, עיר כבת כמיליון תושבים, ומקומיים רבים מתעלמים מהאזעקות או מוצאים מחסה במקומות בטוחים יותר, סיפר סטס וולובוייב, תושב מקומי.
אך זרם העקורים מאזורי הגבול היה זה שהביא עמו את מציאות המלחמה המתחולל במרחק כמה עשרות קילומטרים משם.
"דברים קרו בשנתיים וחצי האחרונות, אבל בקנה מידה שונה לחלוטין", אמר וולובייב. "אני עובד במרכז העיר, וכל יום אני רואה אנשים עומדים בתור לסיוע הומניטרי. יש כל כך הרבה פליטים, אין להם כלום. אנשים נאלצו לברוח במכנסיים קצרים וכפכפים".
וולובוייב, שאשתו מתנדבת לסייע לעקורים, ואנטיפובה, שלא שמעה מהוריה מאז יום הפלישה, מתחו ביקורת על הכישלון של הממשל לסייע לפליטים ולעצור את הפלישה.
הקרמלין הקצה שלושה מיליארד רובל (26 מיליון ליש"ט) להקמת קו ביצורים באזור קורסק, וכוח הגנה טריטוריאלי חדש היה אמור להדוף את הפלישה. אנטיפובה נזכרה שראתה מספר גבוה של שומרי גבול בביקורה האחרון בסודז'ה במאי, אך דיברה במרירות על כך שהקהילה נאלצה לגייס מימון המונים לחיילים המוצבים שם.
"המקומיים הביאו להם אספקה. ממש מרגיז אותי שהממשלה והצבא כל הזמן אומרים שלחיילים יש את כל מה שהם צריכים - בזמן שאנחנו היינו צריכים להצטייד ברחפנים ותחתונים".
כשסודז'ה שקעה תחת איפול תקשורתי, אנטיפובה הלכה למרכזי עקורים בקורסק כדי לחפש את הוריה. Liza Alert, ארגון צדקה ארצי לנעדרים, אמר ביום שישי שהתקבלו אצלו הודעות על כאלף נעדרים באזור.
הדבר האחרון שאנטיפובה שמעה מהכפר היה שגם שכנה מבוגרת נשארה שם, כך שהיא מקווה שהיא והוריה "ילכו למרתף וישהו שם". לא הייתה לה תקווה רבה מתגובת הרשויות הרשמית, משום שלדבריה אחרים ראו ש"יש מלחמה, והנציגים הרשמיים לא עושים דבר".
"זה מפחיד כשאתה רואה שאתה לבד ואין לך למי לפנות", אמרה. "המתנדבים עושים את העבודה. הרשויות המקומיות לא נראות בשום מקום".