ממשלת ישראל היא מחוללת נסים. מצליחה להסתיר את הפיל המגושם של כישלונותיה בתוך ים אינסופי של הישגים חסרי חשיבות. הסיכולים הממוקדים יוכיחו: כבר מזמן הם איבדו את המיקוד שלהם, וכל אחד מבין שהם לא מסכלים כלום. עם השנים מסתבר שישראל של כוח הזרוע מגדלת נחש יוצא דופן, מרובה ראשים. בכל שבוע יש לו ראש אחר, אנחנו גודעים אותו בגבורה מעוררת כותרות ומשכיחת כישלונות, ובכל שבוע הוא מצמיח לעצמו ראש חדש - איום הרבה יותר מקודמו.
יש חיסולים יעילים. כאלה שעוצרים תהליכים ומשנים את כיוון זרימתו של נהר ההיסטוריה. רצח רבין, למשל. ויש כאלה שבחשבון ארוך הטווח לא משנים כלום - רק מזיקים. חיסול ראשי חמאס וחיזבאללה, למשל. הורגים והורגים, והמצב רק מתדרדר. את מי לא הרגנו שם? מהאפסנאי ועד התיאולוג, רמט"כלים למכביר, מפקדי חטיבות וזרועות, האחראים על כל מיני מושגים שהמצאנו במיוחד בשבילם, ומצבנו רק הורע. אז מה בעצם לא עובד? השיטה עצמה!
במעט מקרים, כשהפצצה כבר מתקתקת בתיקו של המפגע בדרכו אל היעד - אין מנוס. חובה להרוג את האחד כדי להציל את הרבים. אבל ביום שבו ייפתחו הארכיונים וייחשפו המסמכים, יתברר שרבים מהמחוסלים לא תקתקו כלל. סיבות לא חסרות, הצדקה של ממש אין. נקם עיוור, יחסי ציבור ישראלים, עצלות מבצעית, או סתם כי היה אפשר להרוג אותם. או במילים אחרות: מיעוטם בני מוות, ולא מעט מהם פשוט הוצאו להורג בידינו אנו.
בישראל יש למעשה עונש מוות. בלי חקיקה, בלי משפט ובלי דיווח. ראשי המשטר יכולים להרוג כמעט את כל מי שהם רוצים, עם בקרות מינימליות ופיקוח אפסי ורופס. כלי מלחמתי שאמורים להשתמש בו במשורה הפך ללהיט. לפעמים הורגים מלמעלה, ממטוס מרוחק; לפעמים עם כלי טיס מונחה מקרון ממוזג; ולא אחת נשלחות למשימה יחידות החיסול המיוחדות. תמיד זה מלווה באופוריה לרגע, התלהבות גברברית של גיבורי האולפנים, נאום חלול של האיש עם הצלילים הנמוכים, וזהו. הפוליטיקאים הישראלים הפכו לארנולד שוורצנגר - מחסלים בשליחויות קטלניות. במקום לדון ברצינות ביעילות רעיון העוועים הזה, לחשוב מה באמת סיכומי העלות והתועלת של הקטל הסדרתי שהתאהבנו בו והוא מגדיר אותנו, הם מבצעים פשעים נוראים - ולא נענשים.
ההוצאה להורג בלא משפט קיימת אצלנו בכל מקום. יש בישראל תליינים בשירות חובה, שוטרים ואזרחים מנטרלים בלי אבחנה. אלאור אזריה גיבור תרבות. יש אנשי מילואים המתחזקים את מערך הקטל המורשה. יש ציבור ניכר המוחא כפיים בהתלהבות ילדותית. כל חיסול אנטבה, כל סיכול הוא עוד פסע אל הריקבון המוחלט. כשההליך מעורפל, ודיני הראיות נגד הנידון למוות חסויים לדורי דורות, והמאשרים את הלחיצה על ההדק הם פופוליסטים הצוברים לייקים לפי הגופות שהם מצליחים לערום - המסקנה ברורה. אנשים הגונים, שמבינים שלא הכל פוליטיקה ולא הכל משפטי, אלה שלא מוכנים לקבל את החיסול כאינסטינקט לגיטימי שצריך לפעול על פיו כל אימת שאפשר, ומי שרוצים ביטחון שמקורו לא בפולחני ההרג אלא בקדושת החיים - חייבים להתבונן בזה אחרת.
ברקע תמיד קיימת המציאות העמוקה. יש עם פלסטיני, שזכותו הלגיטימית להיאבק למען הגדרתו העצמית ועצמאותו הלאומית. וכמו שנאמר לא אחת, "טרוריסט לאחד הוא לוחם חירות בעבור האחר". טרוריסטים שלנו הפכו לראשי ממשלה, ולוחמי חופש שלהם ינהיגו את הפיוס העתידי. ובדיוק כדי למנוע את זה, אנחנו הורגים את כולם. לאף אחד ממנהיגי ישראל או בוחריהם אין אומץ לענות לשאלה הפשוטה: מיהו הפלסטיני? לוחם חופש, טרוריסט? כמו בגין ושמיר הטרוריסטים שהיו למנהיגים, או כמו שרי ישראל בראשי הגבעות של היום, שהיו ויהיו פורעים קנאים ותומכי טרור פעילים?
אלה שרוצים למנוע כל סיכוי לפיוס, או לצמיחתה של מנהיגות אותנטית, מנסים לכלוא כל מבע פלסטיני עצמאי. יוזמה מדינית היא בכלל טרור דיפלומטי, חרמות אזרחיים - אנטישמיות. אז מה כן? אליבא דישראל, כלום. ובאין תשובה, נותרו רק האצבעות הרוטטות על ההדק - עד ההתרגשות הבאה מהחיסול הבא. כשהתותחים רועמים והבריונים מתעללים וקנאי הרוח מתמנים לגנרלים ושרים, צריך סרבנות ממוקדת, כתשובת משקל לסיכולים הלא ממוקדים. צריך מערך נחוש של מוסר, נורמות ומשפטים יותר משהיה לנו אי פעם. ונותרה רק עוד שאלה אחת לא פתורה: האם יש שופטי צדק ואנשי מוסר לא מבוהלים בירושלים?
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית