משפחות חטופים ומשוחררות מהשבי משיקות הערב (שני) את הספר "מר הפקרה: מורשתו של נוטש החטופים" בתל אביב. הספר מכיל "כתבי אישום" שכתבו נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, המפרטים על אחריותו ל-7 באוקטובר והמחדלים שהתרחשו לאחר מכן. בין הנוכחים נמצאים גם עמוס מלכא, תמיר פרדו, אורנה בנאי, פרופ' אסא כשר, אניטה שפירא ומשה יעלון.
בשלב הראשון, הספר יוצא לאור בעשרות אלפי עותקים בדפוס בארי. לפי העומדים מאחורי בספר, אלפי ישראלים הצטרפו לגיוס המונים כדי להבטיח את הוצאתו לאור והפצתו וגייסו יותר ממיליון וחצי שקלים. לצד משפחות החטופים, בכתיבת 331 עמודי הספר השתתפו כ-200 דמויות בולטות בהן חברי כנסת ובכירי מערכת הביטחון לשעבר, רופאים ואנשי אומנות ורוח.
"האיש הזה שמרסק את המדינה שלנו תופס עצמו כדמות תנ"כית. הוא לא מר ביטחון, לא מר כלכלה - מר הפקרה", פתחה נעם דן. "המחשבה שהספר יופץ מציקה לאיש הזה יותר מהחטופים. יתכבד האיש ויכתוב סוף אחר. כבר היום תחזיר אותם הביתה. לא במקרה בחרנו להשיק את הספר היום, חורבן הבית הוא לא אירוע מהעבר".
"לא האמנתי ב-7 באוקטובר למה שקורה סביבי. חשבתי שאני לא חוזרת בכלל. 24 השעות הראשונות היו נתק מוחלט בין המוח, הגוף והנפש", סיפרה עדה שגיא. "בחטיפה עצמה חשבתי שזה רק אני ומירב טל. אחרי זה, כשפגשתי אחרים, חשבתי שאנחנו ארבעה. כל הלילה היו מחשבות כי מישהו מהשובים דאג להגיד בערבית יפה פיש ניר עוז, הכול נשרף. חשבתי שזה דמיון פרוע. אבל הבנתי לאט לאט שהפקירו אותנו בצורה מטורפת. איך יכול להיות שקיבוץ שלם נשרף? הוא אמר לי נרצחו הרבה, אין לך לאן לחזור. לא האמנתי שאני שומעת את המילים האלה".
קלרה מרמן שחזרה את הרגעים הקשים בשבי. "לא ראינו חטופים אחרים, היינו רק אנחנו המשפחה", תיארה. "זה היה מקור לכוח ותמיכה בתוך הגיהנום. היה רגע שבטלוויזיה ראינו אחת מההצהרות, ואחיינית שלי ראתה את התמונה שלה עצמה, זה נתן לה תקווה. שהעם לא שוכח אותנו. החברים שלי, היא חשבה, אולי הם שם ומניפים את התמונה שלי".
"הדבר היחיד שיכול להחזיר אותי לתחושת הביתיות זה להרגיש ביטחון. ביטחון לארח, להביא את הנכדים שלי הביתה. לעשות על האש כמו שכל הארגנטינאים אוהבים. הדבר הזה הוא רק הסדר מדיני", הוסיפה מרמן. "שגם מהצד השני לא ירצו ויצטרכו לתקוף אותנו בצורה שתקפו. אם כל העולם יתגייס, הבעיה הפלסטינית לא רק שלנו, זה משהו שצריך לבוא בצורה כוללת".
נילי מרגלית סיפרה על הרגעים הקשים בתוך המנהרות והרגעים שראתה את הצעדות למען שחרורם. "הייתי במנהרה עם קבוצה של אנשים מניר עוז ונירים", אמרה. "לא ראינו טלוויזיה למעט ביום ה-40, כשהצליחו להפעיל ולקלוט ערוצים ישראלים. עד אותו רגע לא היה לנו מושג מה קרה בישראל, לא על הנובה, לא כפר עזה ובארי. ראינו בטלוויזיה את הצעדה של המשפחות לירושלים. מצד אחד זה היה מאוד מעודד, אתה מרגיש הנה, לא שכחו אותנו, אבל באותה נשימה זה עורר מחשבה שרגע, למה הציבור צריך לצאת לצעדה להחזיר אותנו? למה אנחנו לא בראש סדר העדיפויות של הממשלה? ההבנה הזאת יצרה ייאוש ואובדן תקווה שמשהו יקרה".
ליאת אצילי סיפרה גם היא על תקופת השבי, ותחושת ההפקרה. "השובים שלי כל הזמן סיפרו שהמטרה של חמאס במתקפה הייתה להגיע לעסקת שבויים ושחרור אסירים ביטחוניים. הייתה אווירה שזה קורה תכף, עבר זמן והתחילו דיבורים על עסקה. ראיתי הרבה טלוויזיה יחסית. הייתה תחושה שכל הזמן מדברים על אותו דבר. תנאי כזה ואחר, אבל טוחנים אותו דבר שבוע אחר שבוע. התחושה שלי ושל אילנה גריצווסקי, השותפה שלי לתקופת השבי, הייתה 'מה קורה פה? מזמן היו צריכים להוציא אותנו'. אחר כך, כשהתחילו דיבורים על עסקה זה הפך להיות עוד יותר לא מובן איך המדינה, נתניהו, ושאר האנשים שבקבינט המלחמה לא מוציאים אותנו. כל הזמן אמרנו לעצמנו, אנחנו נשים, אזרחיות, שנחטפו מהבתים שלהן מה לא ברור בזה שהדבר הכי חשוב ביחסים עם המדינה שלנו שנהיה בטוחות? שקרה דבר כזה אז עושים הכול כדי לשחרר אותנו? ראינו את העצרות. זיהינו אנשים מניר עוז וזה מילא בתחושה של הכרת תודה ושמחה שיש מי שדואג לנו. חשבתי שמטורף שאזרחי המדינה מבינים את העניין והממשלה לא".
"אם כל התלמידים שלי היו נכשלים בבחינת הבגרות בהיסטוריה מה הייתי מספרת לעצמי, שכולם מטומטמים? כנראה שהייתי מחפשת היכן טעיתי", המשיכה אצילי. "אני חושבת שנתניהו במקום להאשים אחרים ולא לקחת אחריות, לזרוק את הכול על הצבא, עלינו האזרחים שמחו בשנים האחרונות נגד ההפיכה המשטרית ועכשיו לתקוף את אלה שנלחמים להשבת החטופים, תסתכל לעצמך בעיניים, במראה, ותשאל עצמך מה הדבר המוסרי והנכון לעשות. תבחר סוף סוף בטוב ותשחרר אותנו מעולך. מגיע לנו הרבה יותר מזה".
כרמית פלטי קציר, שהנחתה את הפאנל, שאלה את עדה על אחיה, אלעד, שהצטרף אליה ב-20 הימים האחרונים בשבי ומאוחר יותר נודע על מותו. "ביום ה-33 הופיע בעל הדירה שלנו עם נייר כתוב באנגלית - אלעד קציר, חקלאי בן.. הוא אמר שמביאים אותו כי מסוכן בדירה שהוא נמצא בא. ראיתי אותו דרך דלת חצי פתוחה חצי סגורה. אחד השומרים אמר שאלעד מאוד מפוחד, רועד בכל הגוף ולא שומע, בחטיפה עקרו לו את מכשירי השמיעה. לא הצלחתי להירדם. הייתי המורה של אלעד בקיבוץ. בבוקר נתנו לו ללכת לשירותים ובעל הדירה אמר לו שמישהי מניר עוז רוצה להגיד שלום. היה שם בכי והתרפקות אחד על השני כאילו היה הבן שלי, הוא הסביר להם באנגלית 'She was my teacher' ואני אמרתי 'הוא היה תלמיד שלי'.
"אלעד סיפר שנחטף שעתיים אחריי", המשיכה עדה. "בגלל הקושי שלו בדיבור, כי לא שמע, נתנו לנו מחברת והוא היה הראשון שבישר לנו על נרצחים וחטופים בניר עוז. הוא ידע דברים כי בימים שהיה בדירה הקודמת עזר לנשים לטפל בילדים שלהן. הן הכינו לי אוכל, ובעל הבית עשה איתו התעמלות, טיפס על הגג וראה את השקיעות. קיבל טרנזיסטור וכל שעה עגולה הצמיד אותו לאוזן. אלעד שמר עלינו, אכלנו בהתחלה מאותה קערת אורז. פתאום מישהו הודיע להם שאלעד היה חייל אז הוא צריך לאכול עם הגברים. הוא שמר על כושר ודרש גם מאיתנו, אמר תעשו כי אחר כל לא תצליחו ללכת. אמר לנו 'עדה תשמרו על אופטימיות זהירה'. שמע עם השומרים אל-ג'זירה ואמר לנו אתן תצאו קודם כי אתן נשים. לא נתנו לנו להיפרד מאלעד. התחננתי להגיד שלום לפחות ואמרו לי לא. הייתי הראשונה והאחרונה שראיתי אותו. ביום שאמרו שחילצו והביאו את גופתו לקבורה הייתה לי התפרקות נוספת. הוא הלך מאיתנו מבלי שידע מה קרה להוריו".
במהלך האירוע יעלו לדבר נעם דן, כרמית פלטי קציר והחטופות המשוחררות עדה שגיא, קלרה מרמן, ליאת אצילי ונילי מרגלית. עלמה זק תקריא ליאיר נתניהו קטע שכתבה תמיר ארד, ובהמשך יתקיים פאנל בהשתתפות פרדן, עו"ד דינה זילבר, יהושע סובול, צרויה שלו ופרופ' אהרן צ'חנובר.
בשלב הראשון, הספר יוצא לאור בעשרות אלפי עותקים בדפוס בארי. לפי העומדים מאחורי בספר, אלפי ישראלים הצטרפו לגיוס המונים כדי להבטיח את הוצאתו לאור והפצתו וגייסו יותר ממיליון וחצי שקלים. לצד משפחות החטופים, בכתיבת 331 עמודי הספר השתתפו כ-200 דמויות בולטות בהן חברי כנסת ובכירי מערכת הביטחון לשעבר, רופאים ואנשי אומנות ורוח.