שורדת הנובה, לקראת התחקיר על המסיבה: "בטוחה שכשאקרא אותו אבכה ואכעס, יש כאן אשמים"

308 ימים חלפו מאז 7 באוקטובר ומעשי הטבח שהתקיימו במסיבת הנובה, כחלק ממתקפת הפתע הקשה והרצחנית של מחבלי החמאס. 364 ישראלים נרצחו באכזריות (מתוכם 17 שוטרים), ו-44 נחטפו על ידי המחבלים לרצועת עזה. הפצעים בגוף ובנפש עוד לא החלימו, ועבור שורדי הנובה ומשפחות הנרצחים ספק אם מתישהו הפצעים האלו יתאחו בשנית.

על פי גורמים המצויים בתחקיר על האירועים סביב המסיבה, שככל הנראה יוצג בשבוע הבא לרמטכ"ל כפי שפורסם לראשונה בוואלה, הממצאים יהיו "מטלטלים מאוד". שיראל גבאי, אחת משורדות המסיבה אמרה לוואלה כי "אני מנסה לא להביא לעצמי כעס מיותר ומנסה להתנתק, אבל אני בטוחה שברגע שאקרא את התחקיר אני אבכה ואכעס. כי יש פה אשמים במה שקרה, אין מה לעשות".

גבאי, בת ה-24 שהתה במשך 8 שעות במיגונית ליד קיבוץ בארי, וגם בימים אלה עדיין מנסה לעכל את כל מה שקרה ב-10 החודשים האחרונים, מהרגעים המהנים במסיבה והריקודים, הציפייה לזריחה, האזעקות, ההימלטות והשיקום. היא זוכרת שהיא הייתה בחלק האחורי של המיגונית, מחבל זרק רימון והחל לאחר מכן לירות באנשים. באותם הרגעים היא גם ספגה כדור ברגל.

בשעות האחרונות שלה במיגונית היא גילתה רק לאחר שגופה נפלה על ברכיה, כי היא נפגעה בברך ויש לה גם שברים רבים באזור. היא העמידה פני מתה במשך שעות רבות עד לרגע החילוץ בשעות הצהריים, והובהלה לאחר מכן לביה"ח סורוקה בבאר שבע לטיפול ראשוני.

"לא זכרתי הרבה מאוד דברים, אני בתקופה של לעכל את האירועים. עולים לי פלאשבקים ותמונות מהמיגונית, אני יכולה להגיד לך שאני עכשיו הרבה יותר מחוברת רגשית וזוכרת יותר פרטים ממה שקרה שם", סיפרה גבאי לוואלה. "יש לי יותר התקפי חרדה ויותר סיוטים היום. כל פלאשבק תופס אותי. זה יכול להיות ממש בכל מקום, פתאום עולים לי בראש סיטואציות על כל מה שעברתי שם בשעות הקשות".

גבאי גרה בת"א ועוברת טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה בבית החולים איכילוב לפחות פעמיים בשבוע. במבט לאחור, היא לא האמינה שבתום 10 חודשים היא תוכל להצליח ללכת כמו היום. "אני כבר לא נעזרת באמצעי עזר להליכה. עדיין כואב לי ללכת, אבל אני עושה את זה. למרות השיקום המתמשך, עדיין לא חזרתי לעצמי. אני לא עובדת, אני מתמודדת עם התקפי חרדה ופחד מחושך, לא יוצאת בערבים ואני גם בטיפול פסיכולוגי. גם המצב של הכוננות המתמשכת מול איראן לא מוסיף ללחץ הנפשי שכבר יש לי, ובגדול אני מנסה לבנות את החיים שלי מחדש וזה לא קל. המון פעמים אני רוצה לעשות דברים ואני לא יכולה. אני יודעת שעברו 10 חודשים, אבל אני לא מציינת את זה. אני בעיקר עצובה שהמצב נמשך ושחטופים רבים עדיין נמצאים בעזה".

גבאי, שהיא אמנית בנפשה, משתמשת באומנות שלה כדי לברוח מהמציאות הקשה. "אני מציירת, ועושה הרבה דברים שלא קשורים למה שחוויתי כי עדיין קשה לי להתמודד. ביקרתי לפני חצי שנה במיגונית שבה הייתי ומאז לא חזרתי לשם, ואני לא חושבת שאני מסוגלת לחזור לאזור בקרוב. כל החברות שלי מהנובה ניצלו לשמחתי, אבל לצערי הרב כל אחת גם עוברת המון עם הטראומה שלה, ועם כמה שהיינו רוצות להיות ביחד ובאמת לחזק אחת את השנייה זה מאוד קשה, וכולנו במקומות שונים עכשיו בחיים ומתעסקים בהחלמה בנפרד".

חודשיים אחרי הטבח, הג'ודוקא פיטר פלצ'יק ביקר את גבאי בבית החולים ושימח אותה מאוד. גבאי כבר מחכה לסגירת המעגל עם מדליסט הארד מפריז. "ראיתי את האולימפיאדה בכל יום, עקבתי אחרי הנבחרת הישראלית ואחרי פלצ'יק. אני שמחה שהוא זכה במדליה וגם שאר המדליסטיות והמדליסטים. זה מרגש ברמות, ואני מחכה למפגש המחודש, לשחק איתו כדורעף ואולי גם על מזרן הג'ודו".

עבור שרה לוי, אמו של סאן אמנון יעקובוב בן ה-22 מחולון שנרצח במיגונית בקיבוץ עלומים, כל יום שעובר הוא קשה יותר ויותר. אתמול היא ציינה 10 חודשים מאז השיחה האחרונה שלהם. "אני רוצה לדעת מה היו הרגעים האחרונים של הבן שלי", אמרה לוי. "אין ילד כזה. עברתי שתי הפלות עד שהוא הגיע. הוא היה כל עולמי, כל העולם של אחותו וכל העולם של אביו. חיינו בשבילו. זה חיבור של אמא ובן שאין דברים כאלה".

סאן יעקובוב רצה לחגוג את החיים במסיבת הנובה. הוא הגיע לשם בסביבות השעה 4:00 בבוקר וב-5:30 הוא כבר רקד. האזעקות החלו והוא סימס לאימו שעצרו את המסיבה ושהוא יוצא חזרה הביתה. זו הייתה הפעם האחרונה שהיא שוחחה איתו.

לדבריה, סאן נסע 9 ק"מ. הגיע לקיבוץ עלומים בצומת, שם פגש שני שוטרים שאמרו לו להיכנס למיגונית בעלומים כי יש מחבלים. אחד המחבלים שהגיע זרק ארבעה רימונים למיגונית. סאן נורה ברגליו פעמיים מקלאצ'ניקוב ויריייה אחת בבטנו מאקדח. לדבריה, הוציאו אותו מהמיגונית, הושיבו אותו על המדרכה, בזמן שהוא מבקש שייקחו אותו ויצילו את חייו. חבריו השאירו אותו שם ונסעו. מצאו את הרכב ק"מ מהמיגונית.

"זה מחדל הכי גדול שיכול להיות. הילד שלי שכב 11 שעות על הכביש ואף אחד לא הגיע. התקשרו לכוחות ההצלה והחירום ואף אחד לא הגיע. אנחנו נלחמים על כל פיסת מידע על הילדים שלנו. סאן הופקר בטבח הנוראי מכל. קיבלנו מכתב מסכן מרה"מ שזרקתי אותו לזבל אחרי דקה", אמרה שרה.

לקראת ממצאי פרסום התחקיר של צה"ל על הנובה: "אני מאמינה שזה יכול לשנות ולעורר את מה שקרה כאן. כי היה כאן מחדל גדול. הצבא כשל, המשטרה כשלה וביבי כשל בענק".

מאז 7 באוקטובר, ולאחר זיהוי גופתו שלקח מספר ימים, משפחתו עוסקת בהנצחתו. הם נפגשו עם ראש עיריית חולון וביקשו שיהיה רחוב וכיכר על שמו ועל שמם של כל נרצחי העיר. "החברים שלו עוטפים אותי ונמצאים איתי בכל יום. בלעדיהם אני לא יודעת אם הייתי חיה היום. הם אומרים לי שמה שעשה סאן עבורם אף אחד לא היה עושה, ומה שהם עושים זה כלום. אנחנו מנציחים את זכרו, אחותו מעצבת אופנה, ועשינו תצוגת אופנה לזכרו ביפו ועוד נמשיך ונפאר, כי מגיע לו הכל".