מלחמה היא עניין פרימיטיבי שמבוסס על הרעיון שבעיות פותרים בהרג ובאלימות. רבים מאיתנו לא מאוהבים בקונספט, אבל רובנו גם מבינים שהאופציה לשלב ידיים כאשר באים עליך לכלותך לא באמת אפשרית. כיוון שמאז ראשית הציונות, האומות הערביות לא קיבלו את קיומנו כאן, אנחנו חיים על חרבנו, מחזיקים ומטפחים צבא חזק שישמור עלינו. נער שמגיע לגיל 18 מקבל לידיו נשק ובסיטואציות מסוימות רישיון להרוג. צה"ל צריך לשמור על האזרחים ופיקוד צה"ל צריך לשמור על חייליו, כפי שאמר דוד בן גוריון: "תדע כל אם עברייה שהפקידה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך". ראויים למה בדיוק?
כאן נכנס האתוס. מעבר לבנייתו של צה"ל כצבא התקפי-מקצועי, האתוס שנבנה לצה"ל במשך כל השנים היה של צבא השומר על רמה ערכית, על הומניות, על אתיקה צבאית ובעיקר על חוק. לשם כך בצה"ל הוקמה פרקליטות צבאית חזקה, משטרה צבאית אקטיבית וחושפת, ולשם כך מפקדי צה"ל משתדלים לרוב להקפיד גם על הנחיות בג"ץ.
המבחן לעמידה בכל התנאים הללו הוא תמיד קשה יותר בעת מלחמה ועוד יותר מכך במלחמה שבה יש חיכוך עם אזרחים. בכל מלחמות ישראל נלחמנו מול צבאות עם רמה מוסרית פחותה משלנו. חיילנו נשבו ועברו בשבי הסורי ובשבי המצרי עינויי תופת. חקירות השבויים הערבים בישראל לא היו פיקניק, אבל ודאי לא התקרבו לעינויים האכזריים של צבאות ערב. הכוח והעליונות שלנו נבעו גם מעוצמתנו הצבאית, האינטלקט והתחכום, אבל גם בזכות אמות מידה מוסריות. בחרנו שלא להילחם מול האויב בכלים שלו. למה? בפשטות, כי נלחמנו לא להיות כמותו. זה נשמע מתנשא, לא פוליטיקלי קורקט, יהיו שיאמרו אפילו גזעני, אבל זו האמת. נלחמנו להיות וילה בג'ונגל. כשאהוד ברק טבע את הביטוי הזה בהיותו רמטכ"ל הוא חטף מכל עבר, אבל היום אחרי אירועי שבעה באוקטובר יש כבר הרבה פחות שיתווכחו על הרעיון.
במשך חודשים ארוכים, ידידי הוותיק צבי יחזקאלי חזר בשידורים על המנטרה, שלפיה אנחנו מפסידים לאויב כי אנחנו חושבים מערבית והוא חושב בערבית. האמת היא שאף פעם לא הבנתי אותו (או שאולי כן הבנתי והתבאסתי מההסבר). עזבו את זה שחלק גדול מהציבור כאן רוצה לחשוב במערבית ולא בערבית, משום שהוא רוצה לשמור על הווילה שלו בג'ונגל, אבל גם לפי תפישתו היהודית של בעל התשובה יחזקאלי, האם העם היהודי לא גדל על נבואת ישעיהו, שלפיה הוא צריך להיות אור לגויים?
כך או כך, האם היכנעות לנורמות של המפלצות היא לא חתימה סופית על תבוסה? אחרת, על מה בעצם נלחמים כאן? התשובה לשאלה על מה נלחמים כאן היא מורכבת ומי שרוצה להבין עד כמה מומלץ לו לרכוש את הספר של פרופ' מני מאוטנר "למות ולהרוג בשביל מדינה (רב תרבותית)". הסוגריים במקור, אבל מה שבתוך הסוגריים הוא כל הסיפור.
מה שקרה בימים האחרונים בשדה תימן, בבית ליד וגם השבוע בבג"ץ הוא הסיפור כולו. איך יכול להיות, חושבים לעצמם אזרחים רבים, שבישראל יהיה דיון בבג"ץ שיעסוק בתנאי כליאה של מפלצות הנוח'בה שרצחו, התעללו, אנסו ולקחו אזרחים בשבי? הדיון מורכב אבל בסופו תשובה פשוטה: אלה שהקימו את הפרויקט הציוני הזאת רצו שתהיה כאן מדינה ליברלית-דמוקרטית, ובעיקר מדינת חוק - מדינה שבה פושעים יועמדו לדין ולא יוצאו להורג, מדינה שבה לא יאנסו כפעולת תגמול, מדינה שלא תאמץ את הנורמות של אויביה. אפשר לראות זאת גם בכתבי הרצל, גם בכתבי ז'בוטינסקי וגם בכתבי בן גוריון.
איפה הפער? הזעקה של האזרחים על הדיון בבג"ץ נבעה ממה שנראה בעיניהם כמחאה על הגנת זכויות מחבלים, אבל זו כמובן, בכל הכבוד למוחים (ויש כבוד לרובם), אי הבנה של הסיטואציה החברתית-אזרחית. מתחילת המלחמה קיבלתי פניות עקיפות מצד חיילות וחיילים על מה שקרה בשדה תימן (היום אני מכה על חטא שלא התפניתי כעיתונאי לעסוק בפניות הללו מוקדם יותר). הסיבה לפניות הללו אליי ולעיתונאים רבים נוספים היא לא כי חיילי צבא הגנה לישראל רצו להגן על מחבלים. זו באמת ראייה מטומטמת של המציאות. הסיבה היא שהחיילים הללו (לא כולם) רצו להגן על עצמם. חיילים ישראלים-ציונים באו למלא משימתם ופתאום לא חשו שייכים. מה להם ולהחזקת שבויים כבהמות? מה להם ולהתעללות לשם התעללות? אותם חיילים חשו בעצמם נפגעי עבירה. יותר מזה, הם חשו מופסדים. הם חשו שלא הצליחו להגן על הווילה מפני הג'ונגל - שהג'ונגל כבש אותם.
קל להציג את מה שאמר השבוע השופט עוזי פולגמן כדברים מנותקים, אבל ההפך הוא הנכון. פוגלמן לא ביטא עמדה שמאלנית-פרוגרסיבית סהרורית, אלא את האתוס הבסיסי של מדינת ישראל: "בית משפט בישראל פועל מכוח חוק גם בזמן מלחמה". השופט פוגלמן לא מבטא את השוליים הסהרוריים הפרוגרסיביים, אלא ההיפך, את האתוס הבסיסי של הישות הציונית במזרח התיכון - ישראל בשונה מחמאס, שאר ארגוני הטרור, וחלק גדול ממדינות ערב, היא מדינת חוק שמושתתת על עקרונות מגילת העצמאות. האם האתוס הזה מאותגר? לצערי, בהחלט כן.
ההפגנות וניסיונות הפריצה של אזרחים בהובלת חברי כנסת לשדה תימן ולבסיס בית ליד לאחר מעצר החשודים בפרשת ההתעללות לכאורה בעצורים, משווקות כמפגן של פטריוטיות ישראלית. האמת היא שההפך הוא הנכון. אלה הפגנות שקוראות תיגר על האתוס הציוני-ישראלי כפי שגדלנו עליו. לאלה שמבקשים לחרב את האתוס הזה יש סוכני השפעה רבים. למשל, אתמול העיתונאי יהודה שלזינגר אמר בשידור חי שהחקירה נגד החשודים בהתעללות היא פסולה בעיקרה. יתרה מזאת, הוא הסביר שאת ההתעללות בעצורים המדינה הייתה צריכה לעשות באופן מוסדר. במילים פשוטות, את החדרת החפצים לכאורה לפי הטבעת של העצורים - המדינה הייתה צריכה לבצע.
הסיפור הוא על מה נלחמים, וכפי ששואל מאוטנר בספרו, על מה אנחנו מוכנים למות ועל מה אנחנו מוכנים להרוג? צריך לומר את האמת: יש קונים רבים לאתוס החלופי המעוות שמציע שלזינגר ויש גם קונים רבים לאתוס שמציעים סמוטריץ' ועמיחי אליהו, אבל נכון לעכשיו, עדיין, הרוב הישראלי מעוניין בכך שישראל תהיה מדינת חוק. הדגש הוא על עדיין. כל מנדט נוסף בסקרים לאיתמר בן גביר, שהוא הביטוי המובהק ביותר לחתירה נגד האתוס הזה, חושף את השחיקה בבסיס המשותף של הישראליות.
שורש הקרב על האתוס הישראלי הוא כמובן במתח שקיים בין שני צידי המקף במונח מדינה יהודית-דמוקרטית. אבל כיהודי חובש כיפה אני כמובן מוחה, שלא לומר בז למחשבה שמדינה יהודית משמעה הזכות לפעול שלא בדרך הומנית, להתעלל, וכ"ו. העניין הוא שבפרשנות הסמוטריץ'-בן גביריסטית ליהדות, כל מי שאינו יהודי, ובעיקר כל מי שהוא ערבי, אינו אדם. בן גביר הוא תלמידו של מאיר כהנא שביקש להפריד חופי רחצה לערבים, וסמוטריץ'? אשתו כזכור אמרה בראיון שאינה מרגישה נוח לשכב בבית חולים ליד אישה ערביה. זו בעיניי לא רק תפישה מעוותת מבחינת האתוס הליברלי-דמוקרטי, אלא גם מבחינה יהודית, אבל זה לא הנושא.
בראייה של סמוטריץ', בן גביר ואליהו, מה שבצד השני של המקף, קרי: "ו-דמוקרטית", לא באמת מעניין. מה שנמצא מהעבר השני של המקף הוא רק הכלי שלהם לצבור כוח בשלטון, כלומר להיבחר. ממילא הם לא מוכנים למות ולהרוג בשביל הצד הזה של המקף. וזה גם ההסבר לסוגיית הגיוס. מדוע סמוטריץ', בן גביר, ויותר מזה - מקהלת השופרות של נתניהו בערוץ 14, כל כך תומכים בחרדים במאבקם נגד הגיוס? מדוע הם לא מקימים קול צעקה על פריצה של חרדים לתל השומר, כפי שהם זועקים על הפגנות קפלן? משום שבתפישה שלהם - הערכים ששמרו על צה"ל ההוא, המקורי, כבר לא מעניינים. מגילת העצמאות לשיטתם היא טקסט מיושן של מפ"איניקים לבנים לא רלוונטיים. לתפישתם, מי שצריך לשמור עליו כיום הם בין השאר לומדי תורה, אלה שבכלל בזים לרעיון של קיום מדינה ישראלית מערבית. התפישה הזאת היא כפירה בבסיס הרעיון הציוני.
בקיץ 2024, המכנה המשותף במדינה הרב תרבותית שלנו רעוע מאי פעם. נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר עושים הכול כדי לערער את המוסדות שהיו הבסיס לאתוס המאחד - צה"ל, בית משפט, שלטון חוק. לא פלא שהיום הם תוקפים את הרמטכ"ל, כפי שהם תוקפים את היועצת המשפטית לממשלה. השאלה היא לא רק אם ואיך במלחמה הזאת ננצח את אויבינו, השאלה היא האם בסופה עדיין תהיה הסכמה כלשהי בכלל בשאלה, על מה אנחנו מוכנים למות ולהרוג.