שורשי המאמר הזה נעוצים בידידות שנרקמה בין זוהר ארגוב לביני, אי אז בראשית 1974. זוהר היה קבלן שיפוצים בן 19, אב לתינוק, ואני ילד בגיל בר מצווה. אבי יעקב בדיוק בנה אז את הנגרייה החדשה שלו בשכונת רמת אליהו בראשון לציון, ושכר את שירותיו של זוהר (אז עורקבי) להכנת משטחי רצפת הבטון של הנגרייה והחצר (בימים אלה אנחנו מוכרים את המקום, עם צביטה בלב, בין השאר בגלל הרצפה שיצק זוהר).
כילד סקרן הייתי מגיע בכל יום לראות את זוהר עובד. מה שכנראה משך אותי היה העובדה שהבחור הגבוה והרזה עבד, ושר בלי הפסקה. אהבתי מאוד להאזין לו. כשלוש שנים לאחר מכן הוא פרץ לתודעה, הפך לאייקון ולמלך המוזיקה המזרחית.
השירה שלו שבתה את ליבי. משם נולדה אהבתי למוזיקה מזרחית, בזכותו. אוהב את שרית חדד, ושומע לעיתים אפילו את "ענת המהממת" (שימו בספוטיפיי, ורק אל תכעסו). כך התפתחה אצלי המוזרות המוזיקלית, ואיתה האהבה לזמרים וללהקות כמו להקת המטאל הגרמנית "רמשטיין" מצד אחד, ולמופע הקצב של אביהו פנחסוב מצד אחר.
לפני שבועיים חני ואני הלכנו למופע של אביהו פנחסוב. הבחור פלוס 20 נגנים, רקדנים ועוד, נותן שואו מטורף, יוצא דופן, אנרגטי, מושקע, עם מוזיקה שאף אחד לא יכול להאזין לה ולהישאר לשבת במקום, מפתיע בכל רגע, מוטרף במובן החיובי ביותר. חבל שצה"ל מנע ממנו להמשיך במסע ההתנדבות שלו, שנועד לשמח את החיילים האמיצים שלנו ואכן מאוד שימח; אם כי אפשר להבין: בכל זאת, צבא ומשמעת.
מילותיו של שיר אחד מהמופע - "סדנה להעצמה עצמית" שמו - לא יוצאות לי מהראש. הטקסט שכתבו אביהו לנדוור (שמו האמיתי של אביהו פנחסוב) וישראל ברייט כולל, בין השאר, את המילים הבאות:
"אתם בטח שואלים את עצמכם מאיפה נפלה עלי כל הכריזמה הזאת?
איך בכלל הגעתי לדרגה כזאת של כריזמה?
מאיפה כל הביטחון העצמי הזה?
אז דבר ראשון אני רוצה לבקש סליחה, אני יודע שאתם סובלים,
אתם בטח בדיכאון כל פעם כשאתם רואים כמה אני יפה, כמה אני מוצלח,
כמה יש לי ויש לי ויש לי ויש לי.
זה לא באשמתי, זה בא לי טבעי.
אני רוצה שכל אחד פה ישאל את עצמו איפה הוא היה ברגע שאני עשיתי את הבחירות הנכונות,
איפה הוא טעה, איפה הוא הלך לאיבוד בדרך, איפה הוא הלך בדרך לאיבוד,
אני אומר לעצמי כל יום תודה שאני פה בשבילכם..."
אצל פנחסוב ברור שהכל חלק מהשואו, מהשנינות ומההומור. בהמשך הוא מתגאה בהיותו גבוה וגם שמן, אף שגבוה הוא לא, ובחלק מהמופע רואים שגם לא שמן, כשהוא שר ולגופו רק תחתונים; "משיגענר" אמיתי.
אבל תגידו, המילים האלו לא מזכירות לכם מישהו? מישהו שבאמת חושב כנראה שהוא כזה? כן, ניחשתם: מישהו בשם בנימין נתניהו. יש תחושה שהוא מחזיק 115 חטופים ומדינה שלמה כבני ערובה לטובת הישרדותו הפוליטית האישית, בכך שהוא לא מתקדם לשום מקום. מדינה שלמה כואבת ודואגת בגלל המחדל הגדול מאז הקמתה, שהוא אישית אחראי לו. נראה שהוא בטוח שהוא המתנה הכי גדולה שקיבל עם ישראל. שהוא משה רבנו וצ'רצ'יל גם יחד. שכמו פנחסוב, אולי גם הוא אומר לעצמו כל יום "תודה שאני פה בשבילכם". חבל שהבדיחה הזו היא על חשבוננו, על חשבון ביטחון המדינה ועל חשבון כלכלתה המתרסקת, בגללו.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי בפאר לוין תקשורת