החיטה צומחת שוב? 50 שנה בדיוק חלפו מאז כתבה דורית צמרת, חברת קיבוץ בית השיטה, את המילים האלה בעקבות ההלם והאבל הכבד שאחזו בקיבוץ עם נפילתם של 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים.
המלחמה הקיומית ההיא נמשכה בסך הכל 19 ימים, וכמו שחזתה כותבת השיר, החיטה צמחה שוב. המדינה רק הלכה והשתבחה עם השנים, והפכה למעצמה אזורית בעלת עוצמה כלכלית וצבאית - עד ל-7 באוקטובר, עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל. המראות שאליהם נחשפו תושבי המדינה הותירו בכל אחד מאיתנו סימני שאלה גדולים, על עצם קיומה של המדינה ועל כמה זמן היא עוד מסוגלת לשרוד.
לפני שבוע, בדיוק 50 שנה אחרי שנכתבו המילים לזכר 11 חללי בית השיטה, קברנו בצער רב 12 חללים מכפר מג'דל שמס, 12 מלאכים שרק רצו לשחק כדורגל ביום שבת בהיר. השבוע נכחתי בכפר, וערכנו שידור מיוחד של רדיו צפון 104.5FM לזכרם של הילדים, אי אפשר להישאר אדיש למראות ההרס ותמונותיהם של הילדים, הגדול בהם רק בן 16; קשה היה לעמוד במבטים הכואבים וזעקות השבר של האמהות שקברו את היקר להן מכל.
הביטוי "לעולם לא עוד" מתאר לקח שלמד העם היהודי בשואה, לקח שאסור לנו להרשות לישות כלשהי לרצוח ולטבוח בנו. הביטוי הזה מהדהד בראשי כל פעם שיש איום קיומי על מדינת ישראל, ואני שואל את עצמי: מהו הקו האדום שאין ממנו חזרה? תושבי הצפון חיים באיום קיומי כבר 10 חודשים, 120 אלף תושבים מפונים מהבתים שלהם, פזורים ברחבי הארץ כ"זרים בארצם", וממתינים לרגע שהמדינה תספק להם די ביטחון כדי שיוכלו לחזור לשגרת החיים הנורמלית שלהם; ללכת למכולת בלי לחשוב מבעוד מועד איפה נמצא המרחב המוגן הקרוב; לשלוח את ילדיהם לשחק כדורגל בלי לחשוש שיחזרו בארונות, כמו שקרה במג'דל שמס.
אז דורית צמרת כתבה:
"זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית
אתם אינכם ולא תוכלו לשוב
השביל עם השדרה, ובשמיים עיט
אך החיטה צומחת שוב"
והיום כל תושב בצפון ובגליל יכול להעיד על כך שזה לא אותו העמק, וזה לא אותו הבית. כי התקיפות של חיזבאללה מאז 7 באוקטובר הרסו הרבה בתים, שרפו הרבה שדות, האנשים היקרים שנפלו אינם ולא יוכלו לשוב, ואנחנו שואלים את עצמו מדי בוקר: האם החיטה צומחת שוב?
ולמה אנחנו שואלים? כי הצפון מופקר. כי ברגע שהכלנו את האירועים הקשים כמעט מדי שבוע בגבול הצפון ולא אמרנו שזו חציית קו אדום, המצב רק הלך והסלים. ב-9 באוקטובר איבדתי שני אנשים יקרים - סא"ל עלים עבדאללה, סגן מפקד חטיבה 300, שאותו הכרתי כשהיה סמ"פ שלי בזמן שירותי הצבאי; ואיתו נפל ג'ואד עאמר, בן הכפר שלי חורפיש וחברו של אחי. שניהם נפלו בתקרית בגבול לבנון יומיים אחרי פריצת מלחמת חרבות ברזל, ומאז תושבי הצפון כולו חיים בחוסר ודאות מוחלט. רבים מהם התפנו מהבתים שלהם ולא בטוח שיש להם לאן לחזור, חלקם איבדו את פרנסתם, וכמעט כולם איבדו את שגרת חייהם. מאז אותו יום ארור המצב הלך והסלים, עוד חיילים נפלו בגבול הצפון, עוד אזרחים נרצחו על לא עוול בכפם. והמדינה כך נראה, ממשיכה להכיל את כל האירועים האלה, עד ליום שבת הטרגי בו נפלו 12 ילדים עת שיחקו במגרש כדורגל. והשאלה שוב עולה, האם האירוע הזה הוא האירוע משנה המציאות שיגרום למדינה להתעורר, להגיד הפעם באמת "לעולם לא עוד", ולהתחיל להחזיר לתושבי הצפון את הביטחון והשלווה?
מדינת ישראל חייבת להתעורר. אם זה לא יקרה עכשיו, הצפון והגליל לא יוכלו לחזור למה שהיו עד 6 באוקטובר, ומדינת ישראל עלולה לאבד את אחד מחבלי הארץ היפים והחשובים שבלעדיהם אין לה זכות קיום.
בשנותיה הראשונות של המדינה באו חלוצים לייבש את אגם החולה, והיום יש בגליל חלוצים - חלוצים בחקלאות, בתיירות, בהיי-טק, בתעשייה, בחינוך ובכל תחום אפשרי. אותם חלוצים מקריבים מדי יום, ומוכנים להמשיך להקריב למען הגליל ולמען חבל הארץ הזה, ועל המדינה לספק להם ביטחון מוחלט ואת כל הכלים הדרושים להם. כדי שיוכלו לעמוד במשימה ולשקם את הגליל והצפון; כדי שהחיטה תוכל לצמוח שוב!
הכותב הוא תושב הגליל ומנכ"ל רדיו צפון 104.5FM