חברה שמברכת על מוות של תינוק פלסטיני לא תנצח את חמאס

קראתי את הטור של אברום בורג, ובעוד שהסכמתי עם כמה דברים ולא הסכמתי עם אחרים, הדבר שהכי ביאס אותי היה התגובות. אחרי שנה של קיטוב קיצוני סביב הרפורמה או המהפכה המשפטית, תלוי את מי שואלים, זה לא חדש לנו שיש לנו חברה מקוטבת ומלאה בשנאה. ובכל זאת, היה מאוד מצער לראות כמה ההערות מלאות שנאה. לא הייתי בטוח אם זה רק בוטים או אנשים שנשלחים על ידי פוליטיקאים, או אם זה האדם שהם מגיבים אליו.

רציתי לכתוב על קולגה שלי מעזה, טור שאני כותב אחרי כמות מכובדת של ימי מילואים בעזה, ואחרי כמעט שני עשורים של מילואים. כיזם יצא לי לפגוש בארה"ב יזם פלסטיני מעזה, ובמשך השנים הפכנו להיות חברים. לא בסטיז, אבל אני מעודכן פחות או יותר במה קורה איתו. אשתו חולה והוא מת מפחד שיהיו בעיות בבית החולים ושחלילה לא יטפלו בה כמו שצריך. הוא חיפש דרכים לצאת מעזה, וניסיתי לדמיין סיטואציה דומה. להבדיל, אשתי ילדה לפני כמה חודשים. זה מלחיץ, מאוד. אתה רוצה לדעת שהכול פיקס, ולי הייתה רמת ביטחון גבוהה, בניגוד לרמת הביטחון שלו. הוא לא חמאסניק, לא שונא יהודים או ישראלים, רק רוצה לחיות בשקט, כמו רובנו.

זו רק אחת מתוך אותן טרגדיות אנושיות קטנות בתוך הטרגדיה הגדולה שכולנו חווים. הרצתי את הסיפור הזה בקרב חברים, גם במילואים שאני עושה כבר מתחילת אוקטובר, ומנעד התגובות נע בין בעיה שלו לבאסה עבורו. כלומר מאפס אמפתיה להזדהות אנושית.

זו אחת הטרגדיות של הסכסוך: אנו לא רואים אותו ברמה האינדיבידואלית. כל הפלסטינים רוצחי תינוקות מצד אחד וכל ה"יהוד" הם ג'נוסיידרס מצד שני. אפס התעמקות וירידה לפרטים, חשיבת עדר שמנציחה את המצב הקיים ומחמירה אותו.

לפני ש"אואשם" בשמאלנות, זה לא עניין של עמדה פוליטית. גדלתי בבית ימני, הספר האחרון שסבא שלי קרא - שאני הבאתי לו למיטתו בבית החולים - היה "המרד" של מנחם בגין. אני משרת ביחידה רפואית במילואים, וכבר נחשפתי לצערי לילדים יפים שנפלו בני 19-18, והמשפחות שלהם לא יחזרו להיות אותו דבר. בצד המקצועי, אני מקדיש חלק ניכר מזמני לחוסן של החברה הישראלית. ומהצד השני, באותה נשימה, אני מרגיש אמפתיה כשרואה בית הרוס ברצועה. יכול להיות שהאבא חמאסניק, ושצריך להרוס את הבית, אבל מה אשמים הילדים ולמה אי אפשר שתהיה אמפתיה אליהם.

מתחילת המלחמה אני כותב בעיתון בבוסטון מאמרים שנועדו להסביר את הצד הישראלי, ובאותה נשימה מסתכל גם פנימה, ורואה חברים שמברכים על תינוק פלסטיני שמת. אכפת לי גם ממנו, ואכפת לי מאוד מסוג החברה שנהיה. צריך לנצח את חמאס, וננצח רק אם אם לא נהפוך לחברה שמברכת על מות תינוקות - דוגמה קיצונית ולא משקפת - כי אז ניצחנו והפסדנו במקביל.

למה חשובה לי האמפתיה? כי היא משפיעה עלינו, ועל איך שאנו נתנהל כחברה וגם על איך שנתנהל פנימית. אין סוף מחקרים מראים שתהיה לכך השפעה עלינו. חבר שפוי לגמרי אמר לי שהוא מקווה שתהיה בעיה בלידה כי עוד פלסטיני מת זה אחלה. חבר אחר אמר שאם נתחיל לחשוב ככה הפסדנו, כי זו כבר חברה שלא נרצה לחיות בה. וזו כאמור עמדתי שלי.

הם כולם רוצים שנמות, ענה אחר, וסיפק נתון סטטיסטי: 67% מהפלסטינים ממשיכים לתמוך בהחלטת חמאס לצאת למתקפה הרצחנית. זה נתון מזעזע, אבל חשוב להבין שהוא מבוסס על מידע שונה לחלוטין. עבור רובם, בנרטיב שלהם, שאני לא מסכים איתו, ישראל משקרת. לא היה אונס, לא חטפו נשים וילדים, ובקיצור - מלחמה לגיטימית. הם נחשפים לכלי התקשורת שלהם, וגרוע מכך לפיד שלהם, שמציג תמונה אחרת. לא כולם אוהבים את ההנהגה שלהם (ולמעשה, ההפך הוא הנכון עבור לא מעטים). 

סבי היה בלח"י, אבי לחם במלחמת יום הכיפורים, ועכשיו זו המלחמה שלנו ושל הדור הצעיר יותר. נצטרך לנצח בה את חמאס, וזה גם מה שיקרה בסוף. מלחמה לא פחות חשובה היא על מה שקורה אצלנו פנימה, ועל הרצון לא לאבד את חברת המופת שרצינו שתהיה כאן. הייתי מצפה שלא נהיה כמוהם: צמאי דם, מבקשי רעה, שמחים על מוות. הייתי רוצה להיות בישראל, לדבר את התרבות שלי, ולא להתכופף לפי התרבות של האויב. אם כבר, גם אם זו שאיפה לא ריאלית, לשאוף שהאויבים שלנו יבינו יום אחד את השפה שלנו.

נלחמים עד לניצחון. אבל הדרך לשם היא זו שנותנת את הכוח להגיע למטרה. והמטרה היא להיות חופשיים בארצנו, להיות האור והמגדלור, חברת מופת, כמו בחזון של הרצל.

הכותב הוא יזם חברתי. משרת במילואים מתחילת מלחמת חרבות ברזל.